אפרת מקונן, 41, נשואה ליעקב, שוטר ביחידה סודית במשטרת ישראל, + 7 ילדים, מתגוררת עם משפחתה בשכונת בר אילן, מורה לחינוך גופני בביה"ס אתרוג והראל.

פעילה חברתית - קהילתית ליוצאי הקהילה האתיופית.

במסגרת פעילותה עוסקת בעיצוב ובנייה של קהילת יוצא אתיופיה מבוגרים ובני נוער. אחת ממקימות  תכנית 'אנ'ה לנ'ה' (אנחנו לעצמינו) מתוך תפיסה כי הקהילה האתיופית יודעת מה טוב בשבילה ובאלו תחומים נדרשים טיפול והכוונה.

הקימה מועדוניות להעשרה לימודית בבתי הספר 'עוזיאל' ו'אליקים' לשעבר, בעזרת הפרויקט הלאומי ובמימון פדרציית וושינגטון.

אפרת וחבריה עשו מיפוי צרכים והגיעו להחלטה שיש צורך להקים מועדון נוער בשכונת הגפן שעד לא מזמן נקרא מועדון ילמ"א (ראשי תיבות של - יש לנו מועדון אחר) והפרוש באמהרית הוא יפרח כמו פרח.

אחראית על נציגים שהוגים וחושבים מה טוב לקהילה, נציגי צעירים ומבוגרים כאחד, בכל שבוע  מקיימים ישיבה בכדי ליזום מה צריך לשנות ומה טוב לקהילה האתיופית בבית שמש.

לאה אחות של אפרת

כיום, מפקחת אזורית מטעם הפרויקט הלאומי, בתחום אחריותה מפקחת על התוכניות בבית הספר 'ברנקו וייס' בו מתקיים סיוע לימודי להצלחה בבגרויות לתלמידים מהעדה האתיופית. וכן, מבקרת במועדוניות בבית ספר 'עוזיאל', 'לוי אשכול' ו'ז'בוטינסקי', התלמידים מקבלים סיוע לימודי. תפקידה לפקח על הגוף המפעיל – רשת המתנ"סים.

לכאורה, אפרת נראית אדם מהישוב, אולם סיפור חייה שזור בתלאות רבות עד להקמת ביתה הפרטי.

מקונן נולדה בצפון אתיופיה במחוז סמ'ן, מחוז של כפרים יהודים שתושביו שמרו על צביון יהדותם. גדלה בכפר ביידה, ועלתה עם אחותה הבכורה אסתר בגיל 8 לישראל. החלה את מסע העלייה לארץ בערך בגיל 7. מסע מאתיופיה לסודן שנמשך כ- 6 חודשי הליכה ברגל. בסודן שהו במחנה פליטים שנקרא קאסלה למשך כמה חודשים ובמבצע חשאי 'מלכת שבא' עלו לארץ.

מקונן יתומה מגיל צעיר, אביה נפטר כשהייתה בגיל 5, ואימה בגיל 7, כחודש לפני תחילת המסע לא"י.

למקונן שלושה אחים נוספים. אסתר אחותה הבכורה, משה ולאה. מקונן בת הזקונים. מלבד אחיה יש לה רק דודה אחת המתגוררת בפרדס חנה.

בעלה של אפרת

ספרי מעט על החיים באתיופיה.

"חיים כפריים ומאוד בסיסיים תוך הסתפקות במועט. הורים שהתפרנסו מחקלאות של חיטה ותירס, כמו כל תושבי הכפר. בנוסף, אמי הייתה קדרית שהכינה צלחות הגשה ומכרה אותם להשלמת פרנסה. בתוך הבית חיינו עם פרות. מדינת עולם שלישי לא היה חשמל ומים זורמים, חיינו בפשטות בסיסית נטולי כימיקלים או התערבות אחרת לכן, תוחלת החיים שם גבוהה וגם בריאות השיניים. כילדים עזרנו להורים בכלכלה ובעבודות הבית. לא היו התנגשויות ההיררכיה הייתה ברורה, הגבר היה מנהיג וראש המשפחה והאישה סייעה לו. ילדים במחוז שלנו לא למדו בביה"ס הם עזרו בפרנסה. אמי הכינה לי מחבת גדול לעשות אינג'רה (לחם אתיופי) כהכנה לבגרותי, החינוך היה מגיל צעיר מאוד לעבודות הבית. אם שלא חינכה את בנותיה לכך נחשבה לאם לא טובה.

אני זוכרת את השלווה והרוגע לא היה לאן למהר יש זמן והוא שלך, כמשהו שחסר לי היום."

אסתר אחות של אפרת ששימשה כאם

שתפי על מסע העלייה לארץ ישראל.    

"בתור ילדים חונכנו שירושלים הוא המקום שלנו. עד שיום אחד הגיעו שליחים ששמעו שרוב הכפרים במחוז שלנו מתארגנים לעלייה. ובאמת נקבע בין שלושת הכפרים מקום מפגש ומשם התחלנו את המסע. מאחר ואמי נפטרה חודש לפני הלכתי לאחותי הבכורה שגרה בכפר סמוך ולה 3 ילדים. כל משפחה התארגנה לפי התא המשפחתי שלה. כולם המירו את הפרות בסוסים, למשפחה שלנו היה סוס אחד. אחותי השנייה לאה, הצטרפה אלינו עם בתה בת השנה, מאחר ובעלה בחר להישאר באתיופיה. לאה חלתה בדלקת פרקים, בימי הקור תוך כדי המסע היא נזקקה לרכב על הסוס, מאחר ואני הייתי 'הגדולה' מבין האחיינים יצא כך שסחבתי על הגב את בתה, אחיינית שלי בת השנה לאורך כל הדרך כ- 600 ק"מ. הלכתי בלי נעליים, בחום שרפו לי הרגליים ובקור היה בלתי נסבל, משהו שחרוט עמוק בזיכרוני.

כשהגענו סוף סוף לגבול סודן לא רצו להכניס אותנו. גיסי ואחיו הלכו לחפש את אנשי הצלב האדום. הסודנים תפסו וכלאו אותם, השעות הפכו לימים של ציפייה דרוכה מה עלה בגורלם. למזלנו, הגיע נציג אתיופי מהמוסד שאמר כי יסדרו לנו אישור כניסה. לאחר שבירר מה עלה בגורלם הסתבר שהם מוחזקים בכלא תוך עינויים קשים ומייסרים. לאחר שאנשי המוסד שיחדו את הסודנים הם שוחררו חבולים ושבורים בכל חלקי גופם. לאחר כמה ימים איש המוסד הכניס אותנו לסודן כפליטים ולא כיהודים, נתבקשנו לא לגלות שאנחנו יהודים אחרת יהרגו אותנו.

הגענו למקום בסודן שנקרא קסל'ה, הצלב האדום עזר לנו בדברים בסיסיים כמו אוהלים, אבקת חלב וקמח. לאחר כשבוע בנו לנו גו'גו' - בית אתיופי עשוי מעץ וקש. גרתי שם עם אחי ואחותי לאה ובתה. גרנו שם לתקופה קצרה משם עברנו למקום שנקרא גדריף - מחנה פליטים עם מחלות וסיבוכים. שם חליתי מאוד וגססתי. במחנה לא רצו לשלוח את החולים לבתי חולים כי השמועה אמרה שהסודנים מרעילים והורגים את החולים. אחותי לא הפסיקה להתפלל עליי, ויום אחד הגיעה אחות והתעניינה במצבי ובזכות התושייה של אחותי הבראתי. יאמר לזכותו של גיסי שהוא סעד אותי חודשיים בביה"ח. לאחר חודשיים שחזרתי למחנה עלינו ארצה באחד הלילות, בשקט ובחושך מוחלט. המטוסים היו מוארים בצבע אדום זוהר, מתמימות אמרתי לאחיינית שלי שיש שם גחלים ושלא תיגע בהם.

הגענו היישר לאילת. המחזה היה מאוד מאוד מרגש, כולם בכו, השתטחו ונישקו את האדמה. משם העבירו אותנו לבית מלון 'מרום' בעיר עכו שהינו שם שבוע, נציגי משרד הפנים שינו לכולנו את השמות. מאנקואאוש שונה שמי לאפרת. באותו מעמד חילקו ופיזרו את כל המשפחות בכל חלקי הארץ.

אחותי הבכורה אסתר הועברה לחיפה. אחי ואני הלכנו לפנימיית 'חופים' בעכו, מאחר ולא היינו נשואים, שם למדנו עברית, ושהינו שם כשנתיים. משם עברתי למשך שנה לפנימייה בחדרה. משנת 93' – 90' למדתי ב'עמית' פתח תקווה סיימתי לימודי תיכון ובגרות מלאה. אני זוכרת שרציתי כל כך ללמוד במגמה ביולוגית עד כדי כך שהלכתי למנהל וביקשתי באופן נחרץ תוך התעקשות ללמוד ביולוגיה, והוא לא אפשר לי בטענה שיהיה לי קשה מידי. התאכזבתי מאוד ואז החל תהליך התדרדרות שלי בלימודים. מהר מאוד הבנתי שזה פועל לרעתי וחשבתי שאם לא אלך ללמוד אשאר מאחור, כילדה יתומה שאין מי שיתמוך בה. בעקבות התובנות שקיבלתי חזרתי ללמוד טוב, הייתי מצוינת בספורט, קיבלתי הרבה תעודות ומדליות על ההישגים. המדריכה שלי בפנימייה כיוונה אותי להיות מורה לחינוך גופני מאחר ואהבתי ספורט והצטיינתי ובדיעבד זה הכיוון שבחרתי. לאחר שסיימתי את הלימודים במכללת וושינגטון בשנת 96', הגעתי לעיר בית שמש."

יעקב רחמים בעלה של לאה אחותה

כיצד הכרת את יעקב בעלך?

"לא יאומן אבל יעקב ואני שידוך. באתיופיה נהוג לשדך בין בני זוג. דודה של יעקוב גרה ליד אחותי היא ראתה אותי אצלה כשהייתי באה לבקר בסופי שבוע והמליצה עליי. משפחתו של יעקוב שברו את הראש מי מבין האחים של יעקוב (10) ישודך לי. לאחר שיעקוב נבחר הם ביקשו את ידי. אף אחד לא שאל אותי על השידוך. למזלי ועם חוכמתו של יעקב כאשר שמע על השידוך בינינו התחיל לחזר אחריי וכך התאהבנו. יעקב היה חתיך הורס (עד היום, אמרה וצחקה). בגיל 21 התחתנו, היום אני מבינה כי אנחנו כמו סיר ומכסה."

שתפי מעט על התאקלמות האחים שלך בארץ והאם יש לך קשר איתם?

"בוודאי שיש בינינו קשר, אולם, לצערי אנחנו לא נפגשים הרבה.

אסתר אחותי הבכורה, גרה בראשל"צ ועבדה בביטוח לאומי בניקיון עד לפנסיה. אחת מבנותיה - מנכלי"ת ארצית של 'יינות ביתן', בת נוספת גננת.

לאה אחותי השנייה, גרה בבית שאן, היא עלתה לארץ עם בתה ללא בעלה, היא חיכתה לו במשך 10 שנים עד שקיבלה ממנו מכתב שהוא התחתן בשנית ומתיר לה להתגרש, הם התגרשו. היא התחתנה בשנית עם איש מדהים שאוהב ומעריך אותה. היא גם עובדת בניקיון, בעלה עובד בתנובה, יש להם 6 ילדים. לצד העבודה שלה היא שחקנית שמופיעה בתאטרון שמספר את סיפור העלייה שלנו לארץ.

אחי משה, גר בנצרת ועובד במפעל, גרוש עם 4 ילדים, חייו לא פשוטים אבל הוא בסדר."

תפארת, בתה של אפרת, בת יחידה בין ששה בנים

יש לך חברים אתיופיים?

"ברור איך לא? הרבה פעמים אני שומעת מאנשי חינוך שהם לא מבינים מדוע ילדים אתיופים משחקים יחד. ואני תמיד מסבירה שהקודים של המשחק בין אתיופיים לישראלים כל כך שונה. אני תמיד משליכה את זה עליי, החברות האתיופיות שלי מבינות יותר אותי ואת מהותי מאחר והן הסביבה הטבעית שלי.

כמובן שיש לי גם חברויות אחרות כמו בצוות החינוכי של ביה"ס הראל ואתרוג כאנשים ומורים מיוחדים במינם. וממול זה, לילדיי יש רק חברים ישראלים מאחר והם לא דוברי אמהרית כך שהם לא מתחברים."

לפני כמה חודשים היית חלק מפרויקט '50 נשים משפיעות', איזה תגובות קיבלת?

"היו תגובות חמות מאוד, כי מי שמכיר אותי יודע שאני מאוד פעילה ועושה המון. אלו שלא הכירו התחילו להתעניין. כל ההתרחשות שמה אותי במעיין זרקור. החברים של הילדים שלי התחילו להצביע עליי,  באותם ימים היה נחמד ומעצים. תושבי בית שמש בכלל ידועים כאנשים מאוד מפרגנים. אפשר היה לראות זאת בפרויקט המהמם והיפה הזה." 

אפרת ביום חתונתה

כפעילה חברתית וכמי שמכירה את העולם והצרכים של עולי אתיופיה, מה חסר לשילוב אמתי שלהם בארץ?

"לתפיסתי, חוסר הבנת העומק של התרבות, בגלל חוסר ההבנה ההתנהגות כלפיי הקהילה מאוד שגויה ולכן, הקהילה האתיופית יוצאת נפגעת. אני מעבירה הרצאות בכל הארץ על יהדות אתיופיה בכדי שיקבלו מושג. למשל, אני שואלת מורים מה אתם עושים כאשר אתם מדברים עם ילד אתיופי והוא לא מסתכל לכם בעיניים. רובם עונים שהם מחזיקים להם בסנטר ואומרים 'תסתכל לי בעיניים' – זו בדיוק הטעות. הקוד התרבותי האתיופי הוא לא להישיר מבט בעיניים למבוגר ממנו, אם הוא מכבד אותך הוא ישפיל מבט – בדיוק הפוך מהמצופה.

אילו החברה הישראלית הייתה למדה יותר לעומק,  דברים רבים היו משתנים ונראים אחרת. אם היו  מבינים מדוע מתנהגים כך כל סימני השאלה היו נעלמים. והפוך גם נכון, כמו שתיית בירה מרובה ומופרזת בקרב צעירים אתיופיים כתופעה קשה, בעיניי שני הצדדים צריכים להכיל ולהבין יותר."

אפרת עם הוריי בעלה

ברוח החג מהי הגאולה האישית - פרטית שלך?

"באתיופיה אחותי חלתה מאוד ואמי לאחר שסעדה אותה נדבקה ממנה קשות. אמי באה לכפר בכדי לקחת אותי. בכפר שלנו הבינו כי המחלה של אמי מדבקת. אנשי הכפר בנו לנו בית מרוחק בכדי לא להדביק אנשים נוספים. אמי ואיש נוסף ביחד איתי עברנו לגור שם, כילדה קטנה טיפלתי בשניהם. אמי נפטרה, אך, הגאולה האישית שלי שלא נדבקתי מהם, הרגשתי שה' שמר עליי.

כך גם במחנה בסודן, שנרפאתי למרות שגססתי והייתי מרחק נגיעה מהמוות.

היום אני מבינה שבכל תחנות חיי ה' היה לצדי ביחד עם אנשים טובים כשליחים שלו."

רגע משמח בחיים?

"כאשר קנינו בית. גרנו במשך שנתיים בבית שמש אצל הוריו של בעלי ביחד עם משפחתו המורחבת וברוכת ילדים, זו הייתה תקופה מאוד לא פשוטה בעבורי. רציתי בית משלי. כל חיי נדדתי, כשקניתי את הבית הבנתי לראשונה שסוף כל סוף יש לי יציבות ומשהו משלי.

רגע נוסף משמח היה כשסיימתי את התואר הראשון שלי."

למה את הכי מתגעגעת?

"לנוף של אתיופיה שלא מש מעיניי. להרי סימ'ן, נוף יפה של מכתשים והרים. אני מתגעגעת לחיות הבר שהסתובבו חופשי. כילדה אחד התפקידים שלי היה לשמור על היבול שהקופים המשוטטים לא יאכלו את החיטה, מאז אני מאוד אוהבת קופים."

מתוך סיפור חייך, מה הדבר שאת מנחילה ומעבירה הלאה לילדייך?

"את תחושת הביחד והערבות ההדדית. כילדה יתומה ומאחר ואני רחוקה מהאחים שלי, אני אומרת לילדיי שהדבר הכי חשוב בחיים הוא ערך המשפחה והאהבה שהם צריכים לשמר אחד כלפי השני, מה שאינו מובן מאליו, וחשוב שיושרש. אני תמיד אומרת להם אם אין את השורשים של המשפחה בדמות הורים, כפי שאני גדלתי חשוב שיהיו אחד בעבור השני כאחים."

בית שמש בעינייך היא..?

"עיר מדהימה. יש לה פוטנציאל של עיר תיירות אם נדע כיצד לפתח את הגלום בה. אך לצערי היא מתחרדת. הקהילה האתיופית בעיר מונה כ- 4000 נפשות ו - 700 משפחות, יש לנו מרכז קהילתי מכובד של תרבות אתיופיה. אני מגלה כאשר יש אירוע משפחתי ולהבדיל, בימי אבל כולם מתגייסים. הקהילה האתיופית בעיר מאוד מלוכדת כמו האוכלוסייה הכללית. מאוד מצער ועצוב לי שיש כאלו שבחרו ובוחרים לעזוב את העיר, לדעתי הם ויתרו מהר מידיי.  מכאן, אני מחזקת את התושבים הנשארים למרות ועל אף..."   

אפרת ובעלה

מהו חג הפסח ומשמעותו בעינייך?

"פסח בעיניי הוא חג שנערכים אליו באופן מוחלט תוך מטלות רבות ולא תמיד זה קל. ובכל זאת, אני רואה בכך משהו מתחדש, נקי ויפה. באתיופיה לא נהגנו לעשות הגעלת כלים כיוון שהם היו עשויים מחמר. את הכלים הישנים נהגו לשבור. גם לא אכלנו מצות, נהגנו לאכול לחם מקמח עדשים ואפונה ולא מחיטה. שם להבדיל מפה לא היה ממש מה לאכול בפסח אז זכור לי שזה היה חג מאוד קשה ומורכב. להבדיל, כאן יש הכל מהכל ובשפע. בהזדמנות זאת, אני מאחלת לכלל עם ישראל גאולה וחג שמח!"

למרות שאפרת הייתה חלק מפרויקט 50 נשים משפיעות שערכתי בשמשנט, זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו אחת על אחת. סיפור חייה לא פשוט ושזור בתלאות רבות בימינו אנו. כל סיפור העלייה לארץ ישראל שלה, הפך בעיניי כל כך נגיש ומוחשי באלף השלישי. היא מעוררת השראה בהוויה שלה, יש לה גאוות יחידה לתרבות ולמורשת ממנה היא באה, באופן מאוד פשוט ונקי, על החסרונות והיתרונות.

אני מאחלת לכולנו כחברה כי נדע להכיל את השונה והאחר בכל שלב של התפתחות וקידמה בחיים המשותפים בארץ ישראל. ועל זה נאמר יש לנו ארץ נהדרת.

חג פסח כשר ושמח ושבת שלום!