בזמננו שהכלים אינם כה יקרים כבעבר, דעת הגר"ש וואזנר שעדיף לרכוש כלים חדשים לפסח, ולא להכשיר כלי חמץ בהגעלה (במים רותחים), ובליבון (בחום האש). אכן, אף כלי מתכת ואלומיניום חדשים, לדעת החזון איש והגרצ"פ פרנק יש להגעילם לפני השימוש הראשון, כיון שדרך היצרנים למושחם בשומן אסור מן החי, אבל אין צורך ללבנם, ובשנותיו המאוחרות החמיר החזון איש לעצמו ללבנם. ודעת הגר"נ קרליץ שיש להחמיר ולהגעיל כלי חדש אף כאשר יש להניח שהשומן היה פגום בשעת משיחתו, או כשיתכן שמשחו את הכלי בשומן צמחי ולא בשומן מן החי; וכשמייעדים את הכלי החדש למאכלים צוננים בלבד אין צורך להגעילו.

 

ביעור ומכירת חמץ

ביעור חמץ

ביום י"ד בניסן בבוקר, כלומר, בשנה זו (התשע"ד) ביום שני בבוקר, מבערים את החמץ עד סוף הזמן הראוי לביעורו. (ובירושלים סוף זמן שריפת חמץ בשנה זו, הוא בשעה עשר ועשרים ושמונה דקות בערך. וסוף זמן אכילת חמץ הוא בשעה תשעה ועשר דקות בערך. ובכל מקום יש לנהוג כפי שמופיע בלוחות השנה המוסמכים).  

כיצד מצות ביעור חמץ? שורפו או פוררו לפירורים דקים, וזורהו ברוח או זורקו לים. והמנהג לשורפו באש. וחמץ שהושלך לאשפה (חוץ לבית, לפני זמן איסור אכילת חמץ), אין חובה מן הדין לשרפו.

 

"חמץ שעבר עליו הפסח"

כל המשהה חמץ ברשותו בימי הפסח, ביטל מצות עשה, שנאמר "תשביתו שאור מבתיכם", ועבר על לא תעשה, שנאמר "לא יראה לך חמץ". לפיכך קנסו חכמים את מי שעבר על איסור זה, ואמרו (פסחים כח.): "חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה". וחמץ זה נאסר בהנאה בין לאותו אדם שהשהה אותו בפסח, בין לאנשים אחרים, ואף אם לא ידעו אותם האחרים שחמץ זה עבר עליו הפסח, היודע מכך, חייב להודיעם ולהפרישם, להצילם ממכשול שלא יאכלו ממנו.

 

מכירת חמץ

נהגו ישראל, ובפרט בעלי חנויות, מפעלים, מחסנים וכדומה, למכור את החמץ לגוי בערב פסח. וניתן לעשות מכירת חמץ באמצעות חתימה על "הרשאה" למכירתו, על ידי רבני בתי הכנסת שבכל מקום ומקום. ומומלץ מאד לעשות "מכירת חמץ" כנהוג, בפרט למי שרוצה להשאיר ברשותו מיני חמץ שחבל לו לאבדם, כגון משקאות יקרים וכדומה.

ותוקף מכירת החמץ, הוא משום שחמץ שהיה ביד הגוי בימי הפסח, לא נאסר בהנאה לאחר הפסח, משום שהגויים אינם מצווים על איסור חמץ כלל, ומותר להם להחזיקו ברשותם בחג הפסח. לפיכך, על ידי מכירת החמץ, באופנים המועילים על פי התורה, נמכר החמץ לגוי באופן מוחלט. 

וכיצד עושים את המכירה? רבני הערים שבכל מקום, נפגשים עם הגוי ביום ערב פסח, ומסבירים לו היטב את תוכן השטר עליו הוא עתיד לחתום. והגוי משלם "מיקדמה" בסך כמה מאות שקלים על כל החמץ שמוכרים לו, ומסוכם עמו, שלאחר ימי הפסח, אם ירצה, יוכל לשלם את יתרת החוב (העולה לכמה מאות מליוני שקלים, או לסכום אחר, על פי ערך החמץ הנמכר), ואז יהיה רשאי ללכת בעצמו ולקחת את החמץ בכל מקום שיחפוץ. ואם לא ישלם את יתרת החוב, יחזור החמץ לבעליו היהודים, שיוכלו  לאכול ממנו ולסחור בו כרצונם.

ואף על פי שהדבר ידוע כמעט בבירור מוחלט, שהגוי לא יבא לאחר ימי הפסח לקחת אליו את החמץ, מכל מקום מאחר שיש בידו לעשות כן, המכירה מועילה. וכמו שכתב מרן השלחן ערוך (בסימן תמח) בזו הלשון:

"ואם מכרו או נתנו (את החמץ) לאינו יהודי במתנה קודם הפסח, אף על פי שמכרו לאינו יהודי, ויודע בו שלא יגע בו כלל, אלא ישמרנו לו (עבור היהודי) עד לאחר הפסח, ויחזור ויתננו לו, מותר". ומקור דבריו ממה שכתב התרומת הדשן בדין זה.

 

היכן להניח את החמץ המכור

המוכר את חמצו לגוי, צריך להצניע אותו בארון או בחדר מיוחד, ולציין על הארון שמדובר בחמץ. ועל ידי כך לא יבוא לידי מכשול בחג הפסח, ולאכול מן החמץ.

רכישת מוצרים אחר הפסח

כל הירא לדבר ה' לא יקנה לאחר הפסח שום מצרך שיש בו חמץ, אלא מבעלי מכולת וצרכנייה יראי שמים שמכרו את החמץ שלהם לגוי, על ידי הרבנות המקומית, או על ידי גוף כשרות אחר, כנהוג.