בתם נועה הייתה תלמידה מצטיינת והייתה מאוד מוערכת ע"י חבריה וחברותיה בשכבה. בלה וחיים היו מאוד רגועים והאמינו כי בתם בדרך הנכונה. עד שערב אחד התקשרה המחנכת של נועה לבלה, ומאז אותה שיחה החיים בבית השתנו.  בלה סיפרה כי המחנכת סיפרה לה כי נועה נעדרת בתקופה האחרונה מבית הספר באופן קבוע, לפחות שלושה ימים בשבוע, והיום היא הגיעה לבית הספר בשעה עשר, כשהיא מתנדנדת ומדיפה ריח של אלכוהול.

בלה הייתה בשוק מוחלט, היא לא האמינה שהמחנכת מדברת על נועה, ובקול חנוק קראה לחיים להיכנס לחדר שינה. חיים, שהבחין שמשהו לא בסדר, קם מהכורסא בסלון ורץ לחדר השינה.

"מה קרה בלה למה את בוכה?", שאל חיים, ובלה סיפרה לחיים את אשר סיפרה המחנכת של נועה לפני דקה. חיים היה בהלם מוחלט, תפס את פניו בידיו ומלמל בקול חנוק: "אוי ואבוי מה עושים, מה עושים...", "האמנו בה כ"כ מה קרה? למה? מה עושים?"

בלה אמרה שהיא מתקשרת לאחותה רונית, פסיכולוגית במקצועה, כדי להתייעץ איתה. רונית ההמומה אמרה כי יש אפשרות אחת: לקרוא לנועה לשיחה עם אחד ההורים, ולהטיח בפניה את כל האמת, ואח"כ להיכנס איתה לחדרה ולחפש כל דבר שעלול להיות קשור למה שסיפרה המחנכת. אפשרות נוספת שקיימת, הוסיפה רונית, היא לעקוב אחריה כמה ימים ולא להגיד לה כלום, ולדווח למורה שלא תדבר איתה ולא תאמר לה ששוחחה עם בלה.

רונית המליצה לאחותה לפנות אליי. רונית ואני מכרים וותיקים, עוד מהתקופה שהייתה פקידת סעד ואני הייתי בשירות במשטרה. ביום חמישי בערב התקשרה אלי רונית וסיפרה לי את הסיפור. כעבור שעה קלה, שוחחתי עם בלה בטלפון וקבענו להיפגש יחד עם חיים כבר למחרת.

ביום ראשון כבר התחלנו את המעקב.

נועה יצאה מביתה ונסעה במונית שירות לבית הספר, ונכנסה לבית הספר. כעבור חצי שעה המורה דיווחה (כפי שתיאמנו מראש), לבלה שנועה בכיתה והכל בסדר. חזרנו בשעה 13:30 לעקוב אחרי נועה בצאתה מבית הספר.

נועה נראתה יוצאת בריצה מהשער ועולה לרכב מזדה בצבע אפור. ברכב ישבו שלושה בחורים צעירים, והם נסעו לכיוון חוף הים, ירדו מהרכב וירדו לחוף כשבידיהם שקיות. החבר'ה התמקמו על חוף הים במקום יחסית ריק, והוציאו בקבוקי וודקה ורד בול והתחילו למזוג ולשתות. נועה נראתה שותה ומתנשקת עם הנערים שהיו איתה, כל פעם עם מישהו אחר.

הנערים נראו כבני 17, למעט הנהג שנראה קצת מבוגר יותר. צילמנו (ויש דברים שלא אפרט). בסביבות השעה 17:00 יצאו מהחוף, אכלו כל אחד מנת פלאפל והורידו את נועה ליד ביתה.

בסביבות השעה 14:00 בלה הודיעה לנו שנועה התקשרה ואמרה שהולכת להתכונן לבחינה במתמטיקה אצל חברתה ותגיע הביתה בסביבות 18:00 .

נועה חיכתה מתחת לבית כחצי שעה עד השעה 18:00, ועלתה הביתה.

למחרת, התייצבנו למעקב של היום השני. נועה יצאה מהבית ופנתה לכיוון צפון (לא לכיוון תחנת ההסעה הקבועה לבית הספר), וכשהגיעה לצומת עצרה לידה אותה מזדה מיום קודם, וברכב היה רק הנהג. השניים החלו בנסיעה ועצרו כעבור עשר דקות ליד קיוסק, הבחור ירד מהרכב קנה וודקה ורד בול נעל את הרכב והשניים עלו לבניין שמעל הקיוסק. עוקב אחד ירד עם תיק דוורים ועלה אחריהם. כבר בחדר המדרגות הבחין כי הבחור מוציא מפתח מתיבת הדואר שמספרה 11, התיבה הייתה סגורה ולא נעולה. "הדוור" ראה כי על התיבה רשום שם משפחה "רוזן" . "הדוור", ירד ודיווח לי. התקשרתי לבלה כפי שתאמנו, ומסרתי לה את כל הפרטים. בלה סיפרה לי כי בכתובת הזאת, מתגורר בן כיתה שלה, רונן. בלה וחיים הגיעו למקום וביחד עלינו לדירה.

חיים דפק על הדלת, והבחור הנהג פתח לנו. כשהבחין בחיים היה בהלם מוחלט. חיים נכנס איתי לדירה ועל השולחן היו בקבוקי וודקה ופחיות רד בול, ונועה ישבה בביגוד מינימלי על הכורסא, כנראה ציפתה למישהו אחר. כשקלטה שאביה עומד מולה פרצה צרחה מגרונה... "אבאאאאאאא מה? אבאאא מה אתה עושה פה? ומי זה האיש הזה?", והצביעה עליי. באותו הרגע גם בלה נכנסה, ונועה התחילה לבכות ... "אמא, אני מצטערת, אמאאאאא, תסלחי לי בבקשה ...אבאאא בבקשה תסלחו לי בבקשה". ריח חריף של אלכוהול נדף מפיה.

חיים אמר לה: "תתלבשי את באה הביתה, בבית אנחנו רוצים הסברים ממך איך פגעת באמון שלנו בך, ולמה?"

נועה רצה לחדר והתלבשה, ולדירה הגיעו עוד שני בחורים אותם אלה שנראו אתמול, ואחד מהם היה רונן. עכשיו כבר הוברר כי הנהג הוא אחיו של רונן.

רונית הוזעקה לבית אחותה כדי לשוחח עם נועה, ואנחנו עזבנו את המקום כשנועה נסעה עם הוריה הביתה.

הורים יקרים גם אם אתם עסוקים, ואתם חושבים שהכל בסדר עם הילדים, מידי פעם תבדקו מה קורה איתם, תבדקו בחדריהם, תתקשרו למורים בבית הספר, תתעדכנו! ילדים בגיל הזה בעלי תעוזה, הם לא יספרו לכם בעצמם הכל, אלא, רק מה שאתם רוצים לשמוע. אם לא תבדקו לא תדעו!