לפני ארבע שנים הצטרפתי למשלחת לפולין מברנקו וייס עם הבן שלי דביר. היתה לי הזכות אז לגלות צוות מורים ותלמידים מופלאים שהביאו המון גאווה לבית הספר, לעיר ולמדינה. לפנות בוקר נחתה המשלחת לפולין מברנקו וייס אליה שוב הצטרפתי כהורה מלווה הפעם עם בתי הקטנה, הדר. הציפיות היו גבוהות וכמובן החששות. עברנו מסע מטלטל ולא פשוט. בנוסף לקושי הרגשי היה גם קושי פיזי בשל מזג האוויר הקפוא שלווה בשלג. הנערים והנערות הלכו במחנות ההשמדה בשלג ולא נשמעה תלונה אחת. הם שאלו שאלות, הקשיבו וניסו לעכל את גודל הרוע. צוות המורים בראשות אושרת, מנהלת המשלחת, היו משענת וכתף תומכת לכל הילדים, והם באמת היו מקסימים. תמרי חנוני המופלאה שבמסע הקודם היתה ראש המשלחת היתה הפעם מדריכה והתגלתה כמדריכה מרתקת במיוחד. החומר שחילקה, הדרך בה הציגה ועניינה את התלמידים והיכולת שלה לגעת בנו עמוק כל כך גרמו לכיס הדמעות של כולנו לעבוד שעות נוספות. גם רזי, המדריך הותיק שליווה את הקבוצה השניה עשה עבודה נהדרת. האיש נוטף חכמה ומהווה מאגר מידע מטורף. במפגש עם הנוער הפולני התלמידים שלנו עשו עבודה פשט מדהימה. הם היו שגרירים של משרד החוץ וגרמו לפולנים להכיר את ישראל והותירו רושם חזק, המפגש ביניהם היה אחד העוצמתיים שחווינו.

אבי, מנהל בית הספר האהוב על כולם, הפתיע ביום שישי והצטרף למסע. כל כך התגאינו לספר לו עד כמה הילדים שלנו עושים עבודה טובה ומייצגים בכבוד את המדינה ולשמחתי הוא נכח בעצמו לגלות איזה נוער צומח כאן. אם מישהו רוצה להתלונן על דור הפייסבוק הוא כנראה לא הכיר את הנוער המגיע מברנקו וייס, נוער לעילא ולעילא שכל אחד מההורים צריך, יכול וחייב להתגאות.

היה מסע מטלטל ולי אישית היו לא מעט נקודות שבירה אבל הילדים האלו, בבגרות שלהם ובהתנהגות המופתית הפכו את המסע לחוויה מושלמת.

 

אם היו שואלים אותי מהו רוע לפני שהגעתי לאדמת פולין, לבטח הייתי אומרת שזה משהו לא טוב, או התנהגות אכזרית כלשהי. לפעמים  אני אומרת לחברה שלי "איזה רעה את" בגלל שהיא לא באה אליי אחרי בית ספר, או בגלל שהיא מציקה לי או מדברת שטויות לפעמים. היום, אחרי שאני בישראל המילה רוע קיבלה משמעות אחרת עבורי. היום, אחרי ששהיתי שבוע שלם בפולין, כאשר ישאלו אותי מזה רוע, אני אכנס לגלריה בפלאפון שלי, ואראה את כל התמונות והמראות המזוויעות שצילמתי שהייתי שם, במיידנאק, באושוויץ, בבלזץ, בטרבלינקה, במפעלי ההשמדה הרעים ביותר בעולם, שם באדמת פולין המקוללת. 

עד לאיפה הרוע יכול להגיע?! תהיתי לעצמי מהרגע שכף רגלי דרכה שם ולא, לא הצלחתי למצוא תשובה. אי אפשר באמת לתאר במילים את כמות האכזריות שחלחלה בכל חייל נאצי ובכל מפקד נאצי ובכל אחד שתמך במשטר הזה או אפילו רק עמד מהצד ולא מחא על כך. לחבריי למסע ולי, הייתה הזכות להיכנס לתאי הגזים ולצאת משם חיים, ללכת על פסי הרכבת, להתהלך עליהם, הלוך ושוב, להיכנס לבלוק 10, בלוק הניסויים של מנדל, להיכנס חדר אחר חדר, חדר החושך, חדר הניתוחים, חדר העמידה שבו העמידו ארבעה אנשים על קוביית ריצוף במשך שעות רבות עד שקרסו למוות, לשמוע איך הרחיקו אמא מבנה הפעוט בן היום בכדי לגלות כמה זמן יכול להחזיק תינוק ללא אוכל, לשמוע שעיקרו נשים ומנעו מהם את הדבר הכי מדהים, בעולם לשמוע סיפור אחר סיפור, להסתכל ולהזדעזע, ולצאת החוצה עם לב שבור וראש שלא מעכל דבר. 

השאלה "איפה אלוהים היה בשואה" תמיד הפחידה אותי, פחדתי שאני לא אהיה אותו שיר, שיר שמאמינה שיש מישהו בשמיים ששומר עלינו ומגן עלינו, פחדתי שאחרי שאשאל את עצמי אני אגיד את מה שהכי נורמלי להגיד "הוא לא היה". עכשיו אני יודעת שאין לי ממה לפחד, אלוהים היה ונמצא בכל מקום, אלוהים נתן לאדם את יכולת הבחירה, את היכולת לנווט את חייו, לבחור בימין או שמאל, שחור או לבן, רע או טוב. האדם נברא או נהרס רק בידי עצמו. מהמסע הבלתי נשכח הזה, המסע שכלל בתוכו רגעים של עצב, תסכול, רגש, שמחה ומלא מלא תקווה אני לוקחת לעצמי להיות בנאדם טוב יותר, לא רק בסיסמאות, לראות את המעלות של החבר ולא את המגרעות, לזכור ולא לשכוח, לספר לדורות הבאים, וכמובן לצעוק חזק שאין לנו ארץ אחרת!

כאן, במקום הזה, שבו נשתתקו המוני פעימות לב האדם וכבר התחדשו בפעימות חדשות. כאן, באדמה הזאת שספגה נהרות של דם, צמחו עשבים חדשים וירוקים, מלאי חיים. כאן, בנהרות הללו, שנצבעו בצבע אדום והיום נראים כשקופים נטולי רגש, אז כאן, אנחנו עכשיו, בשביל לזכור ולא לשכוח, בשביל להפיג את הפחד ששכן מעל ראשם של מליוני יהודים בבטחה שלנו, בשביל להיות גאים במי שאנחנו, בשביל להתפקח ולשמור על צלם אנוש! אנחנו כאן בשביל לקיים את הבקשה שלהם "לא עוד".