לאחר שנישאו, רונן עזב את מקום עבודתו כמודד בחברה לעבודות עפר, ופתח עם חברו הטוב, תומר, עסק הנותן שירותי מדידה לחברות בנייה ועבודות עפר, אט-אט התקדם העסק והתחיל לתת שירותים גם לרשויות מקומיות.

רמת החיים עלתה, והזוג הפך לזוג אמיד שחי חיי עושר ואושר. והיו למושא קנאה לכל מי שהכיר אותם.

יום אחד גילה רונן כי כספים נעלמים מחשבון העסק. תחילה, סכומים קטנים. רונן ביקש מרואה החשבון לעקוב אחר המהלכים והפעולות בחשבון.

רונן ותומר היו בעלי החשבון, רונן לא שיתף את תומר בחשדותיו ורצה לבדוק אם גם תומר חש בהיעלמות כספים, ואם יבוא וידווח לו, אך תומר לא בא.

רונן סיפר להילה על מה שקורה, ושניהם החליטו שהילה תתקרב קצת יותר לכוכי, אשתו של תומר, ותבדוק מה קורה שם, אולי הוא זקוק לעזרה והוא מתבייש לבקש? אולי קרה משהו?

הילה וכוכי מכירות שנים רבות, עוד מימי התיכון. שתיהן למדו באותה כיתה ולא היו ממש חברות. עד שתומר. חברו הטוב של רונן. התחיל לצאת עם כוכי היחסים התהדקו.

יום שישי. הילה התקשרה לכוכי ושאלה אותה אם בא לה ללכת איתה לספא, ואחר-כך לשבת בבית קפה, "הרבה זמן לא כייפנו יחד", אמרה הילה.

כוכי הבטיחה כי תיתן תשובה תוך כמה דקות, רק תדאג שתומר או מישהו אחר יוציא את הילדה מהגן. כעבור מספר דקות חזרה כוכי להילה ושאלה: "איפה נפגשים?", הילה אמרה לה, "סעי לכיוון מלון 'דניאל' בהרצליה ניפגש שם".

השתיים נפגשו, נכנסו יחד לספא ויצאו לאחר מכן לשבת בבית קפה ושוחחו.

הילה: "כוכי, אני מקוה שהכל בסדר, את לא נראית כתמול שלשום צוחקת וקופצנית את עצורה, מה קורה איתך?", "למה?? כן, הכל בסדר .עייפה קצת...".

"כוכי דיי, נווו... אני מכירה אותך זו לא את, את מתאמצת אבל זה לא זה", כוכי (התחילה לבכות), יוווו איך את רואה הכל, אני מתה...". "מה קרה?", שאלה הילה בבהלה, "לפני חודש הגיע אלינו הביתה קרוב משפחה שלי, עבריין כזה שישב בכלא, קרא לתומר והם דיברו בחוץ, אחרי שהוא הלך שאלתי את תומר שנראה מבוהל מאוד מה הוא רצה? ועל מה דיברו? ומה לו ולמטומטם הזה? תומר ביקש ממני לא לספר לאף אחד. אבל אני כבר באפיסת כוחות ולדעתי תומר טועה כשהוא לא משתף את רונן כי זה נוגע לשניהם". "על מה מדובר? הרגת אותי...",שאלה הילה בדאגה אמיתית, "הבחור מאוד מסוכן, הוא בא לתומר ואמר לו שהם לקחו איזה פרויקט שהוא היה אמור לקחת, והכל היה סגור עד שרונן ותומר הופיעו ולקחו את המכרז",  עיניה של כוכי נעשו אדומות ודמעות זלגו מהן בבהלה. "נוווו....", לחצה הילה שכבר ממש הייתה במתח מהסיפור, "הוא בא לאיים על תומר שבגלל שלקחו את המכרז הוא חייב לו כסף 150,000 ₪, ותומר אמר לו שלא ילך לרונן והוא ישלם לו כל חודש חלק".

הילה כבר הרגישה גאווה, הנה היא פצחה את התעלומה, "למה הוא לא אמר לרונן ? חבל שהוא לקח את זה על עצמו ממש גיבור גדול", ענתה לה. כוכי המשיכה את סיפורה: "ותומר מידי פעם מושך כספים מהחשבון, ומת שרונן לא ירגיש, חשוב לו שרונן לא ידע ולא יפגע. את יודעת שתומר מאוד אוהב את רונן כמו אח ואפילו יותר". אנחת רווחה קטנה נשמעה יוצאת מגרונה של כוכי. המטען הכבד הוסר מליבה. בתוך תוכה קיוותה אולי שעכשיו כשהילה יודעת גם רונן ידע.

הילה ההמומה לא הרפתה: "אני יודעת ומכבדת את אהבתו, אבל דבר כזה שניהם היו אמורים לפתור יחד. תקשיבי, תבואו אלינו בערב לארוחת ערב. ותספרי לתומר שדיברת איתי ואני הבטחתי שאני לא אספר לרונן ושרק הוא יספר לו. תגידי לו שנשבעתי. אני לא מספרת לרונן כלום לא אכנס בניהם, אבל תומר חייב לספר לרונן!"

כוכי ענתה לה בחשש: "יהיה קשה אני אנסה ואודיע לך לקראת שבע בערב אם אנחנו באים". השתיים נפרדו ונסעו כל אחת לביתה.

רונן היה בבית עם הילד שחזר מביה"ס. "איך היה?", שאל את הילה, "היה כייף, לא נראה לי שזה משהו שקשור לזוגיות שלהם, או שהיא יודעת משהו".

רונן לא ממש האמין לה, "אני מכיר אותך את מסתירה משהו....", הזמנתי אותם לארוחת ערב, תראה בעצמך שהכל בסדר ביניהם. עכשיו תפנה את המטבח תן, לי להכין ארוחת ערב".

רונן לקח את הילד ויצא לחצר, המחשבות התרוצצו במוחו הקודח, אך העדיף לא להגיד להילה דבר.

המשך בשבוע הבא...