משל לעשיר אחד, שהגיע אחרי נסיעה ארוכה לבית מלון.

הוא פנה לקבלה לסדר את התשלום, וביקש שיעבירו אליו את חפציו עם סבל לחדרו..

לאחר כרבע שעה הוא רואה שהחפצים מתעכבים, ומחליט ללכת לבדוק מה קורה איתם.

כשהוא מחליט לצאת מהחדר, הוא רואה את הסבל - כולו נוטף זיעה ומעלה כביכול את הארגזים שלו לחדר.

כבר ממרחק של 50 מטרים צועק העשיר לסבל ואומר: אחי היקר, אני מצטער, כנראה שחלה פה טעות, אלו לא הארגזים שלי !  מה? איך אתה יודע ? - אומר הסבל.. לא העלתי את זה לכאן לחינם, תבוא ותבדוק.. אמר העשיר: אני יודע בוודאות, שכן אני סוחר יהלומים ואבנים טובות, ששוקלות בקושי כמה מאות גרמים ביחד... מהזיעה שניגרת ממך ניכר - שאתה לא הרמת את הארגזים הנכונים .. לפחות לא את הארגזים שלי.
 
וזה בדיוק העניין בפסוק: "כי לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל" ה' אומר לעם ישראל - אתם לא באמת קוראים אליי.. אתם לא באמת מתפללים אליי.. איך אני יודע? כי יגעת בי ישראל ! אתם יגעים .. אתם עייפים מהמצוות, וכי מהמצוות אפשר להיות עייפים? אפשר לעשות אותם ביגיעה? הרי כל מצווה זה עולם מלא (!) שצריך לשמוח שמחה עד אין קץ שזכינו לקיימה! צריך לקפוץ מאושר שזכינו עוד יום לעבוד את ה' ! וממילא כשלא קופצים ... כנראה שיש פגם בעבודת ה' שלנו ..
(המגיד מדובנא)