מעשה ברבי ישראל מסלנט שהלך בשעת לילה, וראה סנדלר שעוד עסוק במלאכתו. השעה המאוחרת גרמה לרבי ישראל להרהר שכבר מתאים היה לסגור את החנות וללכת לישון. ובפרט, שבזמן כניסתו לחנות, ראה שלא נותר מהנר כי אם טיפ-טיפה, עוד מעט הוא ייגמר וייכבה מאליו. די כבר, נגמר עוד יום..הוא שאל את הסנדלר, שהרי הנר כמעט נגמר והשעה מאוחרת- האם לא כדאי כבר להתקפל וללכת לישון? 
ענה לו הסנדלר, באותו משפט שנשאר לנצח, שהוא בו זמנית גם תמים וגם עמוק ומשמעותי: "רבי, כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן". רבי ישראל לקח את המשפט כהוראת חיים. וההוראה היא מעשית מאוד. כי הייאוש לעתים כל-כך קרובות מתגבר על האדם, עד שהוא מדמה שכבר אבדה תקוותו וכל חלומותיו נגוזו. הוא כה עיוות את חייו עד שכבר הכל מקולקל, כל-כך מקולקל שכבר אי אפשר לתקן. 

איזו מילה אכזרית היא זו – ייאוש! המסמלת את גמר הדרך, את הכניסה לרע ללא מוצא, ללא כל אפשרות גישה אל הטוב. זו ההרגשה שאין אפילו טעם קלוש לנסות ולהמשיך הלאה במאמץ לתקן. כל זמן שהנר דולק, אומר רבי ישראל, אין מקום לייאוש! עוד יש הזדמנות לתקן.

עולה השאלה, האם אכן תמיד אפשר לתקן? האומנם אין מצבים חסרי תקנה? האם לא צודק אותו פסימיסט הטוען שיש מצבים בהם נגרם נזק בלתי הפיך?אכן. אבל חידושו של רבי ישראל הוא, שיש להבחין בין עסקים גשמיים לבין עסקים רוחניים. הפסימיסט לפעמים צודק, אבל(!) לא כשמדובר בעסקי הנשמה, מפני שנפש האדם תמיד שואפת לתיקונה, והתיקון הוא לעשות את הצעד הבא בצורה טובה יותר - מעבר לזה אין הקב"ה דורש מן האדם. ה"נר" שדולק הוא הנשמה שבאדם, וה"תיקון" הוא לעשות עוד מעשה טוב אחד.

אל תעשה את חשבונותיו של הקב"ה, אל תתייאש מעצמך, אל תעלה על דעתך אפילו מחשבה קלה להרהר שהנדרש ממך הוא מעבר ליכולתך המעשית והאמיתית (מחשבה שהיא לצערנו כה שכיחה ומצויה), כי ה"תיקון" הנדרש ממך אולי אינו כה גדול וכבד כפי שאתה משער בעצמך. אתה לא מודע לכוחות הנפש העמוקים של עצמך.
לא את כל המצב בכללותו צריך לתקן, אלא את המעשה הבא שכן אפשר לעשות. כל זה נכלל בלקחו של רבי ישראל.