לכן, פֵרות שחנטו (החלו להבשיל), לפני ט"ו בשבט נחשבים לפֵרות של השנה שעברה, ופֵרות שחנטו אחרי ט"ו בשבט נחשבים לפֵרות של השנה החדשה.

ט"ו בשבט, שעיקר עניינו בגידולי הקרקע בארץ ישראל, נתפס חג מקומי. כיצד, אם כן, מציינים בחו"ל יום שמאפיין מצוות התלויות בארץ ישראל?

מי שאינו מתגורר בארץ, יכול לאכול מפֵרותיה ולברך עליהם, ועל ידי כך לשמור על הקשר עם המולדת ולשמר את זיכרונה. ברוח זו נחוג ט"ו בשבט בעולם, ובקהילות השונות בהן התפתחו עם השנים מנהגים שונים הקשורים לט"ו בשבט.

מחדשי היישוב בארץ בשנת 1908, ראו בט"ו בשבט יום חג של ארץ ישראל, וסברו שראוי לקיים בו הלכה למעשה את מצוות הנטיעה בארץ. כך קיבל ט"ו בשבט את אופיו המיוחד והחגיגי: חג הנטיעות, נוסף על הפן ההלכתי.

ארוחת חג

בעדות ישראל השונות, בעיקר אצל המקובלים, נהוגה מסורת של ארוחה חגיגית בט"ו בשבט. הארוחה המכונה 'סדר ט"ו בשבט' מבוססת בעיקר על פֵרות האילן ועל תוצריו.

תחילה מוזגים כוס יין לבן, המסמל את הטבע הרדום ומברכים, ואוכלים חיטה, זית, תמר וגפן-ענבים. מוזגים כוס שנייה, שרובה יין לבן ומיעוטה יין אדום, כדי לסמל את הטבע המתעורר לצמיחה ולפוריות, ואוכלים תאנה, רימון, אתרוג ותפוח. שותים כוס שלישית, שחצייה יין לבן וחצייה יין אדום, כדי לרמוז על המאבק הקיים בטבע בין ימות הגשמים לימות החמה, ואוכלים אגוזים, שקדים, חרובים ואגסים. הכוס הרביעית, היא של יין אדום בלבד, לציון התגברות ימות החמה, התעוררות העצים וכניסתם לתקופת הצמיחה והפריון.

צוות 'שמשנט' מאחל לכל בית ישראל חג שמח!