ביער הצמוד לעיירה זבילוטובסקה גורה, החליט מפקד האס.אס. דאז, אמון גת, לחסל 10,000 איש אשר מתוכם 8,000 יהודים. שישה בורות מוקפים בגדר וביניהם בור אחד "קטן". 
על הגדר הכחולה דגלים, בובות ותמונות. המון תמונות, בעיקר תמונות של ילדים. במקום הארור ההוא נרצחו 800 ילדים יהודים. חלקם נורו, וחלקם הושלכו לבור ישירות מהמשאית בעודם חיים, ואז הומתו על ידי רימונים שנזרקו לבור אחריהם.
ילד לא מבין. 
ילד לא יודע למה. 
כי ילד רק רוצה את אמא. 
יער ילדים הוא מכה מתחת לחגורה. 
הגרון מתכווץ, אוויר לא נכנס לריאות, והעיניים, כמו האדמה, רטובות מדמעות.
לאחר הטקס שערכנו במקום שרנו את "התקווה" ואת "אני מאמין", כמו בכל שאר הטקסים. אבל באותו יום ה"אני מאמין" היה שונה. את אותו השיר, אחד מהעיקרים של הרמב"ם, הכרתי מאז שאני זוכר את עצמי, ואין ספק שגם הילדים בשואה הכירו אותו. באותם רגעים כששרנו, חשבתי על אותם הילדים, שאף על פי שהתמהמה, הם האמינו באמונה שלמה שיגיע, וחיכו לו. 
וכאשר הורדו מהמשאיות בדחיפות עזות, הוא התמהמה, והם חיכו. 
וכאשר ראו את גופות חבריהם נערמות בערימות בתוך הבור, הוא התמהמה והם חיכו. 
וכאשר הקנה כוון לעברם, הוא התמהמה והם חיכו לו. 
וכאשר זעקו את זעקתם האילמת והאחרונה, הוא התמהמה, והם, כבר הפסיקו לחכות. 
השיר אני מאמין קיבל משמעות חדשה עבורי. 
אני מסתכל סביבי, על מדינת ישראל שלי, ועל עמי, עם ישראל שחי וקיים, ואני יודע שהוא הפסיק להתמהמה. 
הוא כבר התחיל תבוא.