הטור הזה, כמו בצבא, מתחלק לשלושה חלקים.

החלק הראשון עוסק בניסוי שלי עם עצמי: האם זה נכון שהמטרה מקדשת את כל האמצעים? האם אהיה מסוגלת, בשם המטרה הקדושה של כתיבת טור, לעשות דברים שלא יתקבלו על הדעת של שום אדם שפוי בנפשו?

אז התשובה היא: א. מי אמר שאני שפויה? ו-ב. ובכן... ניחשתם נכון, כן!

אז הצלחתי להתגבר על "מה יחשבו עליי" ויצאתי לדרך. היעד: בוקר יום שני ברחבת קניון נעימי. ישבתי לרגע בג'ו, ליד שולחן בחוץ, חלצתי את אחד ממגפיי השחורים עם העקב הגבוה, והחלפתי אותו למגף חום-בהיר שטוח לגמרי שבמקרה הכינותי מראש!

אז איך אומרים? "פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא-"

התחלתי ללכת ברחבי המתחם.

 

עכשיו מגיע החלק השני של הניסוי.

רק התחלתי ללכת, וכבר ראיתי ראיתי ליד המזרקה שני מאבטחים חמושים. הלכתי בתמימות, עם מגפים שונים, קצת צולעת בשל הבדלי הגובה ביניהם, ושולחת מבטים סביב בכדי לראות איך אנשים מגיבים. לא נראית חשודה, נכון?

זה לא מה שהמאבטחים חשבו, בכל אופן. ראיתי אותם מתלחששים ומתחילים לעקוב אחריי, ממש כך! הסתכלתי לצדדים, אולי אני טועה? אבל לא. הם הלכו בוודאות אחריי. מוזר.. התחלתי להגביר את קצב ההליכה- וגם הם. פניתי פרסה לכיוון המעליות- והם כבר ממש על הזנב!

התחלתי לרוץ.. כשברקע אני שומעת את הלימות רגליהם בריצה אחריי. איפה הגבול?! בסך הכל רציתי לכתוב טור נחמד.. אני לא רוצה להיעצר בגלל זה!

כמעט הגעתי לקניון כשמכיוון המדרגות הגיח לתוך דרכי בהפתעה בלתי-צפויה שוטר חמוש עם מכשיר קשר. זה כבר היה מאוחר מידי.. עד מהרה התמלא המתחם בשוטרים שהגיחו מפתחי מדרגות ומעליות, ואני באמצע. עצרתי כמובן.

עוד לפני שהספקתי לשאול מה עשיתי לא בסדר- הרגשתי מתכת קרה על הידיים. אזיקים!

אנשים מסביב התחילו להתאסף.. לא ידעתי איפה להתחבא מרוב בושה... מה קורה כאן?

ניסיתי להסביר, זה בסך הכל ניסוי.. שתי מגפיים שונות, לא מעשה זדוני כלשהו, ובכלל, מה הבעיה ללבוש שתי מגפיים שונות?

טוב, כפי שכבר הבנתם (או שלא) - עבדתי עליכם, כמובן. כאן נגמר החלק השני של הניסוי..

 

החלק השלישי הוא הסיפור האמיתי:

מהמזרקה עם המאבטחים (שהאמת לא הבחינו בי כלל..) פסעתי לכיוון צומת ספרים, לקנות יומן. שם עמדו שתי בחורות צעירות שחיפשו ספרים. המתנתי לתורי, כשלפתע שתיים מהן החלו להתלחשש ולהצביע עליי.. חצופות, איפה הנימוס?

משם טיילתי במסלול סובב רחבת נעימי. התחלתי בקופיקס החדש. הסתובבתי בין היושבים שם, נכנסתי פנימה לראות מה מוכרים ובכמה, אבל כלום. אף אחד אפילו לא הראה סימני אי אילו אי נוחות או תדהמה, לאכזבתי הגלויה.

המשכתי לחנות הצעצועים של בזאר שטראוס, בתירוץ של קניית עט. המוכרת לא ראתה אותי, כנראה בגלל השולחן הגבוה, וגם הקונות המעטות שהיו שם הביטו רק בפניי. הלו, תסתכלו על כולי! אל תסתכל בראשו של הקנקן, אלא ברגליו!

לפתע ראיתי בחורה על כסא גלגלים. אולי היא תביט יותר נמוך ותבחין בי? לא. 

המשכתי מאוכזבת בסיבוב. כלום. כולם הולכים עם הפנים קדימה (או עם הפנים לסמארטפון).

רק אישה אחת, בסביבות גיל החמישים, הביטה בי וסרקה אותי מלמעלה למטה. הפה שלה התעוות בגועל והעיניים שלה כמעט יצאו מחוריהן.. היה נראה כאילו היא עומדת להקיא. אני שונאת שאנשים מקיאים לידי, אז ברחתי משם...

נכנסתי לג'ו.

את אחת המלצריות הזהרתי מראש וסיפרתי לה על הניסוי. כשנכנסתי לשם היא שאלה אותי "נו, אז כבר עשית את הניסוי?"

איך היא יכולה לשאול? חשבתי. מה, לא רואים?!

אז אמרתי לה שתסתכל. היא הסתכלה וצחקה.

נכנסתי פנימה.

התיישבתי.

מלצרית אחרת הביאה לי את הקפה ובמקרה הביטה ברגליים שלי (סוף סוף!) וחייכה כזה חיוך שהיה נראה משועשע מהשטויות שלי... (או שאולי היא חשבה לצלצל למוסד אשפוז מתאים?)

ובכן, המסקנות:

אנשים, אתם לא ישראלים בכלל! אתם מנומסים מידיי...

או ש...

אנשים, כמילות השיר "תפקחו את העיניים תסתכלו סביב"- מה קורה אתכם?! אם תביטו רק קדימה אתם עלולים לפספס הרבה דברים מעניינים בדרך.. סיגריה מעוכה, מסטיק מרוח או אולי גברת בשתי מגפיים שונות.

סופו הכואב (!) של הטור לא היסס להגיע, ואפשר לומר שהוא בעצם פתיחה לטור אחר: כיצד יגיבו אנשים למראה אישה צעירה צולעת? בקיצור, אל תנסו את זה בבית.. רק בחנות הנעליים.