היום טקס הנעילה. סוגרים את בית הספר המחשבה לא הרפתה במהלך היום. בין דיון לתחקור לסיעור מוחות במהלך יום מילואים לא מצליח להוציא את זה מהראש.
לקראת ערב יצאתי מחיפה דרומה הביתה מאשדוד אבל לאוטו היו רצונות משלו. המחשבות הובילו אותו מזרחה ורק לקראת ערב הגעתי. שוב אותה הדרך לרחוב ביאליק 47 אל החנייה של בית הספר,  עם מדים ועם בתי החיילת אותה אספתי בדרך. הייתה שעת ביו ערביים, השמש כבר הסתתרה אחרי שדרת הברושים ליד מגרש הכדורגל. עזובה,  עשבים שוטים בכל מקום, הזנחה, הלב נקרע..
ילדים לבושים לבן, בלונים בשלל צבעים והרבה אנשים שבאו להיפרד, חלקם מחויכים, חלקם לא, טרודים במחשבות, מעלים זיכרונות. קשה רבאק, קשה.
פרשתי מהחבורה, שוטטתי סביב, נזכר בכל כך הרבה דברים, זיכרונות מתוקים, כאן וכאן וכאן, ניסיתי להכניס את רון הבת שלי לאווירה, פוסע על מסלול "60 המטרים", אני שומע את הנשיפות של אלי מור יוסף, יעל גדנקן ושלי, מתאמצים כל פעם מחדש להוכיח מי הכי מהיר (הבכורה עברה בינינו שווה בשווה), ורון מצלמת, "שנזכור מה שהיה" היא אומרת.
אוף, כמה זיכרונות יש במקום הזה, כולה 6 שנים וכמה זיכרונות?
חברים, מורים, חדר אוכל, אולם ספורט, אנג'ל אב הבית, חמדה מהמשחקייה, פרחיה גם, רחל מזכירת בית הספר... כאילו עברו רק חודשיים.
כמה דקות לפני שהטקס מתחיל אני מבין שלא אעמוד בהתרגשות ופורש הצידה.
*טלפון מיורם*- "בוא, איפה אתה?" "חייב לזוז עניתי..."
וכך כשכמעט כבר חושך אני נפרד, מסתכל בפעם האחרונה, מנסה לצרוב בזיכרון כמה שיותר ומבין שזה כבר שם. המוסד האדיר הזה שעיצב את מה שאנו כיום, שחינך דורות על גבי דורות של ילדים וילדות שהפכו לאנשים מעולים ואזרחים למופת, הם הם הזיכרון הנצחי, הם שנושאים בגאווה את מורשתו, את חינוכו ואת תרומתו למה שאנו כיום.
עדיהו, חזרתי כדי להיפרד...
היום אולי מכבים את האור בפעם האחרונה ומה שיישאר זה האור שתלמידים שהתחנכו כאן יישאו בליבם לעד.
"כי את המנגינה הזו באמת אי אפשר להפסיק.."