מאת: שירן טמוזרטי

 

חלקם הגדול עדיין לומד לבגרויות האחרונות, רבים מהם מתכוננים בשיא ההתרגשות למסיבת הסיום ואין ספק שהשגרה הנוכחית גורמת להם להרגיש ב"עננים". ובכלל, מבחינתם, תמו הלימודים, חלפו להם 12 שנות לימוד. לא עוד לחץ, לא עוד בגרויות, עבודות בית ומורים. עם כזו הרגשה, אין פלא שקשה להם להגיע בזמן. הם כבר במקום אחר של חופש ללא תנאי וללא גבולות.

 

ילדים טובים באמצע הדרך

קבלו ארבעה שמיניסטים, מדגם בלתי מחייב של בוגרי תיכון ברנקו וייס, ילדי בית-שמש טובים. גילאי כהן, גדל והתחנך בבית-שמש וסיים את לימודיו בבית הספר ברנקו וייס. גילי פרץ, בוגרת מגמת תיאטרון שכבר החלה לעבוד לפרנסתה. ירון זרגרי, בוגר מגמת ספורט אשר בקרוב יעלה על מדי הזית, ותבל טמוזרטי, בוגרת נוספת של מגמת תיאטרון, מתגייסת במרס הקרוב וגם היא כמו כולם נולדה, גדלה והתחנכה בעיר בית-שמש.

 

נו, אז מה, החופש הגדול החל, עד כמה חיכיתם לחופש האחרון הזה?

ירון: "חיכינו יותר מדי עד כדי כך שזה כבר הפך למאכזב...".

גילאי: "אתה יודע איך זה, מחכים, מחכים, מצפים ואז, כשזה כבר מגיע, אתה מתבאס. שתים עשרה שנה אתה רגיל למסגרת מסוימת, וכשזה נגמר, זה קצת עצוב פתאום להיפרד ככה מהחברים שהיית פוגש בכל בוקר בבית הספר. תיאורטית, אולי לא ממש נפרדים, אבל ישנם חברים אותם הייתי פוגש בעיקר בבית הספר ועכשיו זה לא בטוח יקרה".

תבל: "אוי, חיכיתי לזה הרבה, כדי לסיים את הבגרויות, כדי שסוף סוף יהיה לי זמן לעשות מה שבא לי ועכשיו, זה באמת קצת עצוב כמו שגילאי אמר, כי לא נראה עוד את כולם. אמנם עם הקרובים נמשיך לשמור על קשר, בינתיים, לפחות".

גילי: "חיכיתי לזה הרבה, כבר מהיסודי נראה לי", היא צוחקת, "בשביל להרגיש סוג של חופש, עצמאות".

 

באמצע: גילאי כהן

 

 

מה אתם עושים בתכל'ס בימים אלו?

גילאי: "אני וירון עובדים ביחד במגוון עבודות מזדמנות. האמת, גם בתקופה של בית הספר עבדתי אך תמיד ידעתי לשלב בין השניים...".

תבל: "השבוע התחלתי לעבוד בחנות בקניון ביג פאשן. לקראת הגיוס אקח קצת חופש ואהנה ממנו עד תום".

גילי: "אני עובדת בקפה ג'ו, מבלה רבות עם בן זוגי וחברותיי, לומדת לבגרויות שנשארו ומחכה בקוצר רוח ליום הגיוס ".

 

תפוסים?

גילאי: "כרגע אני לבד, חופשי ומאושר.. לא צריך חברה עכשיו, יש לי מספיק דברים על הראש..".

תבל: "יש לי חבר וקוראים לו שניר, הקשר בינינו החל לפני שלושה חודשים...",

ירון: "אני מאוד בעייתי, תרשום שאני לא תפוס".

גילי: "יש לי חבר העונה לשם אלון משעלי, אנחנו חובקים זוגיות מצוינת כבר הרבה זמן".

 

למה חיכיתם כל כך לסיים את בית הספר?

ירון: "להיות גדולים נראה לי, לפחות להרגיש ככה".

תבל: "להתקדם בחיים ולהיות יותר חופשיים...".

גילאי: "האמת, להגיע לי"ב ולהיות שמיניסט היה חלום חיי...", הוא צוחק, "לא, בתכל'ס, יש לי חלומות גדולים יותר ".

ירון: "לסיים את מה שחובה עלינו, לסיים עם הלחצים, לעבור את גיל 18".

גילי: "פשוט בקטע של העצמאות".

 

גילי פרץ

 

למה הכי תתגעגעו?

גילאי: "לחברים, ברור".

ירון: "כנ"ל, לחברים".

גילי: "אני אתגעגע לחברות וגם לכמה מהמורים, חלקם נתן לי במשך כל השנים כתף ואוזן קשבת בימים שהייתי צריכה אותם".

תבל ממהרת להוסיף: "נכון, גם אני אתגעגע לחלק מהמורים".

ירון: "נו טוב, למי באמת נתגעגע נגלה כבר בהמשך למרות שכרגע ממש לא נראה לי שאתגעגע למישהו מהמורים...אה, כן, אתגעגע לשעות האפס", הוא מוסיף בצחקוק, וגילאי ממהר לשים אותו במקום ומזכיר לו: "לך בחיים לא הייתה הרי שעת אפס...".

 

למה לא תתגעגעו?

גילאי: "ללחץ ולעובדה שאתה צריך לקום בבוקר כדי ללמוד".

תבל: "אני לא אתגעגע ללמוד למבחנים שהיום כבר ממש לא מעניינים אותי. אם זה חומר שאוהבים, ניחא, אבל יש מקצועות ממש לא מעניינים שחייבים ללמוד".

ירון: "אני בוודאות לא אתגעגע לקום בבוקר. מי בכלל אוהב לקום בבוקר? כל החיים אתה צריך לקום מוקדם בגלל בית הספר...היום הבוקר שלי זה 12:00 בצהריים, לא קודם".

גילי: "אני לא אתגעגע בחיים ללחץ, יש לי כבר נשירה מהלחצים האלו של בית הספר והמבחנים".

 

עד כמה אתם מחכים לצבא?

גילי: "אני מחכה לזה למרות שלא בא לי לקום בחמש בבוקר בטירונות. אך מצד שני זו חוויה ותקופה חדשה בחיים".

גילאי: "אמממ... הרגשות מעורבים. מצד אחד, זה מבאס כל העניין של המשמעת והיחס. מצד שני...בעצם איזה פן חיובי כבר יכול להיות לזה?".

ירון: "אני מחכה לצבא, ברור, זה הרי יגיע יום אחד, תמיד ידענו שזה יגיע, זו לא ממש בחירה במדינה שלנו...אני מחכה בכיליון עיניים לשירות הצבאי הארוך, המתיש והמועיל".

תבל: "גם אני ממש מחכה לזה, אני רוצה לשרת ולעשות כמה שיותר, אני פשוט רוצה להרגיש שאני עושה משהו משמעותי למען המדינה".

 

בצד שמאל: ירון זרגרי

 

השתמטות, כן או לא?

ירון: "נגד ובגדול. זו חובה לכל אזרח, במיוחד לגברים, כך שאין לי הרבה ברירות", הוא צוחק, "לא, אבל ברצינות, לדעתי זו חובה שלנו כלפי המדינה, אם אנחנו לא נגן על עצמנו, מי יעשה את זה בשבילנו?".

תבל: "אני נגד השתמטות, אלו שנתיים או שלוש שנים שכל אחד צריך לתרום מעצמו בתור אזרח במדינה".

ירון: "מעבר לתרומה, זה מעין להחזיר, עד היום הבן הזה שמר עלי ועכשיו, הגיע הזמן לרענן כוחות, לשנות את המערכת".

גילאי: "בכללי, אני נגד השתמטות, אבל אני חושב שכל מקרה לגופו, אין כאן תשובה חד משמעית. אני לא חושב שהשתמטות מצה"ל זה בסדר, לא יודע אם זה עניין אישי או ערכי, אני פשוט לא חושב שזה נכון".

גילי: "נגד ובגדול. כל אחד יכול לתרום את חלקו, גם מי שמוגבל יכול לתרום בדרך שלו. יש לי חברה בצבא בתפקיד שלא האמנתי שיש דבר כזה בכלל ובטח שלא הבנתי למה הוא נחוץ, אבל עם הזמן התברר לי, שגם התפקיד הפשוט הזה היה בתקופה מסוימת ממש משמעותי".

 

עד כמה בית-שמש טובה לבני הנוער?

תבל: "בית-שמש לא אטרקטיבית כלל עבורנו, חסר כאן מקומות בילוי ותעסוקה לצעירים, אין כל-כל לאן ללכת ולבלות. אולי כשאני אהיה גדולה יותר אז השינויים יגיעו. אך יש בעיר שלנו חמימות גדולה של אנשים טובים ומוסריים".

ירון: "נכון, באמת יש כאן אנשים טובים שנוח לגור איתם אבל אין תעסוקה ממשית".

תבל: "אתה מבין, עד שעושים כבר משהו זה גם לא הכי מוצלח".

גילאי: "אני מסכים עם תבל בחלק מהדברים. באמת אין בבית-שמש יותר מדי מה לעשות, אבל אני מת על העיר הזאת. עם כל החסרונות שיש בה בהיותה קטנה ומשעממת, יש בה גם הרבה יתרונות כי היא כמו קיבוץ".

תבל: "ממש ככה".

גילאי: "למרות שבשנים האחרונות בית-שמש גדלה, עדיין כולם כאן מכירים את כולם".

גילי: "למרות שיש הרבה ביקורות על הנוער של היום, אני עדיין חושבת שיש גם נוער טוב ועובד ולא רק נוער אובד כמו שמנסים לצייר זאת בשנים האחרונות. גם בערים אחרות יש אלימות, אלכוהול וכד'.. לכן אני חושבת שהבעיה היא לא רק אצלנו- יש כאן גם נוער טוב ובוגר".

גילאי: "יש בבית-שמש הרבה שקט ורוגע. איפה עוד יש מקום כזה בעולם?".

תבל: "נכון מאוד העיר שלנו מאוד שקטה...".

ירון: "אני דווקא חושב שבית-שמש היא מקום לבני נוער שמחפשים את השקט שלהם, אבל לא עיר כדי  לחשוב על העתיד. התנאים פה ומה שמוצע לנוער לא משתווים לדברים שמוצעים לבני הנוער בשאר המקומות בארץ בלי קשר לפריפריות. אין מועדונים שמיועדים לנוער, אין מספיק פעילויות. זה עיר שבלילה ישנים ובבוקר עובדים".

 

עד כמה הלימודים בעיר באמת גרועים לדעתכם?

תבל: "אני חושבת שרמת הלימודים בברנקו וייס הכי גבוהה בעיר".

גילי: "אני מסכימה עם תבל, ברנקו וייס נחשב לבית ספר ברמה גבוהה, ומי שרוצה להצליח- יכול לעשות את זה ובגדול!".

ירון: "בתי הספר בעיר לא ברמה הכי טובה. הכל ממוצע, לא גרוע מדי ולא טוב מדי, אין ספק צריך לעשות פה השתדלות יותר גדולה כדי שהחינוך יעלה בדרגה".

גילאי: "אני לא חושב שהרמה נמוכה או שהמורים בעיר גרועים, לדעתי הרבה בעיר אפילו טיפה מעל הממוצע הארצי, לי יש מורים טובים".

 

תבל טמוזרטי

 

לימודים בעתיד?

גילאי: "קודם כל נסיים את הצבא כמו שצריך, לאחר מכן נטייל בחו"ל ונעבוד קצת.. ואז אני אתחיל ללמוד משהו שקשור לתחום הספורט ומשם השמיים הם הגבול".

תבל: "בטח, ראיית חשבון או מנהל עסקים, אני כבר מתה להתחיל ללמוד".

ירון: "תן לי לסיים את הצבא ואז ניראה לאן פנינו מועדות. לך תדע, אולי אחתום קבע בסוף השירות".

גילי: "השאיפה היא תמיד ללמוד ולטפס בסולם המדרגות. קודם כל אסיים את השירות הצבאי ולאחר מכן נבדוק את האופציות השונות לגבי לימודים וכד'".

 

פורטל "שמשנט" מאחל לכם ולכל שאר תלמידי כיתות י'ב שפשוף קל וגיוס נעים!