מאת: שירן טמוזרתי                                 ההפגנות של יוצאי העדה האתיופית, שחלקן, למרבה הצער, גלשו לאלימות מיותרת, הן ביטוי לכעס ותסכול רב בקרב צעירי העדה. המפגינים הצעירים מבטאים בכל עת רצון להשתייך, רצון להיות חלק מהחברה הישראלית וליהנות ממגוון הזדמנויות שהיא מציעה לאזרחים ללא קשר לצבע העור, המין או הדת. צעירים אלה, ללא צל של ספק תורמים רבות למדינת ישראל. די להסתכל על אחוז הצעירים הפונים לתכניות שנת השירות וההתנדבות השונות טרם הגיוס לצבא בעדי להבין את גודל תרומתם לחברה. זו התנדבות הנעשית מתוך עוצמה, אהבה, שייכות ורצון לתת להעניק ולבנות חברה טובה יותר בישראל.


הוריהם של אותם הצעירים חלמו על עלייה לישראל ומימוש האידיאל והחזון היהודי השתוקקותם לעלות לישראל גרמה להם לשלם מחירים כבדים בגוף ובנפש. צעירי העדה חווים את החלום ושיברו ומכאן הכאב בגדול. אלא שמן השבר הזה יכולה לצמוח חברה טובה ובריאה יותר. אנו חייבים להתבונן בהכרה מלאה ולהודות שבתוכנו קיים שד (יש כאלה יגידו שלא קטן ) שמזינה אותו גזענות ודעות קדומות, ואלה מוצאים אחיזה רחבה בלב ליבה של החברה הישראלית. ההתפרצות הענקית במהלך השבוע, מבליטה את יחסה של החברה לבני העדה האתיופית אך לצערי גזענות קיימת בלא מעט מקומות. אסור לטשטש את העובדות וליפות את המציאות במילים מכובסות. אלא, רק התמודדות אמיתית עם התופעות הקשות הללו תאפשר לעקור מן השורש את השד הגזעני הפושה שקיים בחברתנו. אין קיצורי דרך בעשייה חברתית ואין קסמים שיעלימו גזענות ודעות קדומות זולת יצירת מפגשים משמעותיים, עשייה משותפת ובניית עתיד ותקווה לחברה ישראלית מתוקנת ושפויה. בידנו הדבר! אנחנו חייבים להיות אופטימיים, שגם מהימים הללו תצא בשורה טובה לעתיד טוב ומשופר לכולנו.