הטבע של האדם הוא רצון ליהנות, רצון למלא את עצמו בכל מיני תענוגים. אנו רוצים ליהנות בעיקר מאוכל, ממין, ממשפחה, מכסף, מכבוד, משליטה ומיֶדע, בשילובים כאלה ואחרים. כל הזמן אנחנו עובדים כדי למלא את הרצונות שלנו, ועושים חשבון כמה כוחות כדאי להשקיע בדבר מסוים בהתאם להנאה הצפויה.

לצורך המחשה, נגיד שאנחנו רוצים לקנות איזו חליפה יפה לקראת אירוע חגיגי במיוחד. השקענו את הסכום הגבוה שהיא עלתה, שווה ערך לכמה ימי עבודה, ובהתרגשות רבה קנינו אותה. מגיע היום המיוחל, אנחנו לובשים את החליפה החדשה, מסתובבים בין כולם עם חיוך מאוזן לאוזן. אנשים אומרים: 'וואו, איזו חליפה יפה'. החזה מתנפח מגאווה.

ופתאום, מישהו זורק איזו הערה מעליבה על החליפה ושואל לְמה התחפשנו. מאותו רגע, המציאות משתנה. אנשים מצחקקים, ואנחנו מתמלאים בושה.

בהמשך הערב, שוב אנחנו נתקלים באותו אדם, והוא אומר לנו בשקט: 'סליחה אם קודם אמרתי משהו לא במקום'. מיד אנחנו מגיבים בביטול: 'מה פתאום, שטויות, הכול בסדר...'.

האם בבקשת סליחה שכזו יש בכדי לפצות על הפגיעה שנוצרה? ודאי שלא. לכן אנחנו לא מקבלים אותה. סליחה של ממש הייתה צריכה להיות כזו שתפצה אותנו על הסכום הגדול שהשקענו בקניית החליפה, על כל הציפיות שהיו לנו לקבל מחמאות, כבוד והערכה, תקוות שהתחלפו בזלזול, לעג ובושה. על כל העלבון והאכזבה שהצטברו, דרוש לנו פיצוי הולם.

הפיצוי יכול להגיע דרך נקמה, כמו שבדרך כלל קורה, או לחילופין דרך זה שאותו אדם יתנצל בפנינו מעומק הלב, ויאמר שרע לו מזה כל כך עד שהוא רוצה להוסיף להתנצלותו גם צ'ק שמן, משהו שיכסה קנייה של כמה חליפות אחרות. או אז נהיה מוכנים לסלוח, למחוק את המקרה כאילו לא היה.

באופן עקרוני, כגודל המכה כך גודל הפיצוי שיוכל לכסות אותה. סליחה, נקמה, פגיעה, עלבון, השקעה, כל אלה הם דברים שנמדדים ביחס לרצון האגואיסטי שלנו ליהנות. בלבד. כאשר האגו עדיין מרגיש פגוע ודורש נקמה, זה אומר שמקום הפגיעה לא התמלא בפיצוי מספק. הבור שנפער בתוך הלב עדיין פתוח, ולכן איננו יכולים באמת לסלוח.

מתישהו, במהלך החיים, יכולה לבצבץ באדם הרגשה שכל דרך ההתנהלות הזאת - של פגיעות ונקמות, של מרדפים אחרי הנאות שבסוף תמיד חומקות, של תקוות לכבוד ואכזבות, מאבקים על שליטה ומלחמות - מתישה אותו. הורסת לו את הבריאות, את מערכות היחסים, את החיים. 'מה אני מרוויח מכל זה', הוא מתחיל לשאול את עצמו, 'בשביל זה כדאי לחיות'?

התעוררות השאלות הפנימיות הללו מביאה את האדם אל שיטה להתפתחות פנימית, שיטה להתעלות מעל מגבלות הטבע האגואיסטי. השיטה הזו מלמדת שהמטרה הגדולה של קיומנו עלי אדמות, היא לגלות את כוח הטבע הכללי, הכוח העליון. תכונתו היא אהבה ונתינה, השפעה בשפת המקובלים, ומגלים אותה כשאנחנו מפתחים בתוכנו תכונה דומה. הגילוי הזה מוגדר כרוחני, כי הוא מעלה את האדם לדרגת קיום עליונה, נצחית ושלמה.

ואז כשאנחנו לומדים להתחבר זה לזה בהרמוניה - פגיעה, פיצוי, נקמה, כל המשחקים האלה מאבדים מחשיבותם כי אנחנו מבינים שהמאבק שלנו הוא לא האחד בשני, אלא כולנו יחד אל מול הטבע האגואיסטי.

בתהליך ההתפתחות המשותף, אם אנחנו קולטים שפגענו במישהו, אנחנו ניגשים אליו ישירות ומבקשים להשלים את שקלקלנו, מולו. להתקרב אליו, להתחבר איתו, לעשות הכול כדי שבינינו ישרה שוב כוח האהבה. ואם מישהו פגע בנו, אנחנו מזכירים לעצמנו שזה לא הוא אשם, אלא האגו, ומשתדלים לעזור לו להתעלות ממנו. בדרך זו, אנחנו מתקרבים בהדרגה למצב שהעולם שלנו הופך למקום שכיף לחיות בו. עם הדדיות, תמיכה וביטחון, עם כוח עליון.