לקראת ט"ו באב, החנויות מתמלאות דובונים, לבבות ופרחים, הרומנטיקה באוויר. אהבה עדיין מצליחה לקנן במשאלות לבנו על אף העולם שהפך להיות קר וציני. אנחנו מסתפקים באיזה רגש של התאהבות שהופך להבנה הדדית ובסוף להרגל, במקרה הטוב. אבל האם החלום על אהבה לנצח יכול אי פעם להתממש? האם באמת אפשר להרגיש כמו אחד?

קודם כל ננסה להבין מהי אהבה אמתית. אנו רגילים לאהוב את מי שעושה לנו טוב, גורם לנו לתחושה של התרגשות או הנאה. אבל חכמת הקבלה מספרת לנו שזוהי אינה באמת אהבה אלא אגואיזם נקי. אנחנו לא אוהבים את האדם שמולנו, אלא את התחושה הטובה שהוא מספק לנו. לעומת זאת, אהבה אמתית היא כשאני ממלא את רצון הזולת לפני שאני ממלא את הרצון שלי. לשם כך, עליי לדעת מה האחר רוצה, להרגיש אותו. ואם הרצון שלו יהיה חשוב עבורי יותר מהרצון שלי, אם ארצה להשפיע לו טוב בלי כל חזרה עצמית, זה ייחשב לכך שאני אוהב אותו.

מטבענו אנחנו אוהבים את עצמנו, דואגים קודם כל לעצמנו. וזהו השורש לחורבן כל מערכות היחסים בחיינו. ט"ו באב מגיע כמה ימים אחרי ט' באב שמסמל את החורבן, שנבע מיחסים לא טובים בין בני אדם, כפי שמסבירים חז"ל. הסמיכות בין שני המועדים האלה אינה מקרית, שנאה ואהבה הם שני צדדים של אותו עניין, ולכן המרחק ביניהם קצר מאוד.

אם נתבונן לעומק נגלה שהאהבה הזו לעצמנו והדאגה האגואיסטית לאינטרס שלנו - היא הסיבה השורשית לכל הדברים הרעים בחיינו, מהקטן ועד הגדול ביותר. היא גורמת לנו מריבות, רגשות של שנאה וריחוק, בבית, בעבודה, בכבישים, בכל מקום בעצם.

אבחון נכון הוא חצי מהריפוי, אומרים הרופאים. ולכן כשמבינים סופית את החורבן שהאגואיזם האנושי הצר מביא אל חיינו, תובנה שאותה מסמל מבחינה רוחנית ט' באב, מתגלה מיד גם שיש דרך לתיקון, ואותה מסמל ט"ו באב. "על כל פשעים תכסה אהבה", נאמר כל כך במקורות. הסמיכות בין ט' באב לט"ו באב באה להדגיש כי כאשר מתגלה מקור הרע אפשר כבר לבקש לתקן אותו. הכוח שמתקן את האגואיזם שבנו הוא הכוח הטוב שקיים בטבע, תכונתו אהבה ונתינה טהורה, והוא נקרא "בורא".

האהבה האמתית, כמו זו שמסמל ט"ו באב, מורגשת בתוך זוגיות כהשלמה, כשבני הזוג מרגישים את עצמם כקיימים בגוף אחד. בהסכמה, בהבנה, בהשלמה הדדית. במוח ובלב, בכל הנטיות. מה שיש בגופו של בן או בת הזוג, בראש שלהם, בלב שלהם - מורגש בי, כאילו זה אני. בכל דבר ועניין. אם כואב להם משהו, אני מרגיש זאת ככאב שלי, גם בלי שהם יספרו לי על כך.

איך ומתי נגיע לזוגיות כזו? ככל שנתקדם בתיקון הטבע האנושי מאהבה עצמית לאהבת הזולת. למעשה, לקשרי אהבה כאלה עלינו להגיע לא רק עם בני הזוג שלנו, אלא עם כל אדם. כולנו, כלל הנבראים, נחשבים כמו אישה לגבי כוח האהבה והנתינה, לגבי הבורא, שנחשב לבעל. אם בינינו הנבראים יש קשר טוב, אז הבורא יכול לשרות בנו ולמלא אותנו בכל טוב. חיבור רוחני כזה בין הבורא לנבראים כולל בתוכו כמה שלבים שנקראים "חיבוק, נשיקה וזיווג".

כהעתקה מהמצבים הרוחניים האלה שאליהם עלינו להעפיל בשיא התפתחותנו כמין אנושי, קיימת בחיינו מערכת הקשר הזוגי בין אישה לגבר. כשנגיע לקשרי "אהבה שאינה תלויה בדבר" זה עם זה, נהיה ראויים לזיווג הרוחני בינינו לבין הבורא. אנחנו נהיה כאישה כלפיו והוא כבעל ביחס אלינו. ואז הוא יחבק, ינשק, יזדווג עמנו - ימלא אותנו בכל השפע שמיועד לנו. לכן הכלל הגדול של המציאות הוא "ואהבת לרעך כמוך".

טיפ ראשון בדרך אל הזוגיות הרוחנית המושלמת: התחילו להסתכל זה על זה, כאילו הייתם שייכים לאחד, למציאות אחת. נסו לפתח כאלו רגשות פנימיים שבהם תרגישו כל אחד את השני, כמו את עצמו. אפשר לפתח חוש פנימי כזה, כך שאפילו בלי לדבר תוכלו להיות כל הזמן בהרגשה הדדית שאתם נמצאים יחד, כמו אחד.

ט"ו באב אהבה תוצרת ישראל

ט"ו באב נתפס כמין גרסה תנכ"ית-עברית של "יום האהבה". אבל מה הסיפור המפתיע שמסתתר מאחורי היום הזה שהפך אותו ליום מיוחד בשנה? שיעור לא צפוי על אהבה

בסוף ספר שופטים מסופר על איש משבט לוי שהיה במסע חזרה לביתו עם הפילגש שלו. משהחשיך היום ונותרה עוד דרך ארוכה, נאלצו השניים ללון בעיר בתחום שבט בנימין. "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה". בחצות הלילה הגיעו לפתע אל המקום תושבי העיר שהתפרסמו לשמצה בהתנהגותם הגסה, והתעללו באכזריות בפילגש עד למותה. איש שבט הלוי הזדעזע קשות מן המעשה, ובתגובה על כך ביתר את גופתה של פילגשו לשנים-עשר חלקים, ושלח חלק לכל אחד משבטי ישראל.

בני ישראל התחלחלו מן ההתנהגות הלא אנושית, ודרשו משבט בנימין להסגיר לאלתר את הפושעים, כדי להוציאם להורג. משסירבו בני בנימין לדרישה, פרצה בין השבטים מלחמת אחים קטלנית שבה כמעט והושמד כל שבט בנימין. אחד-עשר השבטים לא הסתפקו בניצחון, והנחיתו מכה ניצחת על בני השבט. בנוסף הם נשבעו כי לעולם לא יחתנו את בנותיהם עם המעטים מבני בנימין שנותרו בחיים.

"אם בטל שבט אחד, בטלים ישראל מן העולם", מובא במשנה. עם השנים התחזק הקרע בין שבטי ישראל, עד כי בנימין הפך ל"שבט בסכנת הכחדה". בני ישראל התחרטו על החרם שקבעו, ובט"ו באב התירו לבני שבט בנימין לשדך לעצמם נשים מבנות העיר שילה. "לכו וארבתם בכרמים. וראיתם, והנה אם יצאו בנות שילה לחול במחולות, ויצאתם מן הכרמים, וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילה, והלכתם ארץ בנימין" (שופטים, כ"א).

ט"ו באב – סמל לאהבת אחים

פרשיית "פילגש בגבעה" שהביאה לסיום מאבקי הכוח והשליטה בין שבטי ישראל, היא אחת הסיבות שהפכו את ט"ו באב לסמל של פיוס, אחדות ואהבה בעם ישראל, כמו שנאמר "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה-עשר באב, יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה, להשפיע כל אחד ואחד לחברו מטובתו" ("תפארת שלמה").

כמעט 3,000 שנים עברו מאז סיפור המעשה, ועם ישראל עדיין מחולק לשבטים. הפעם אין מדובר בחלוקה המסורתית לשתים-עשרה נחלות אשר בהן התיישבו השבטים, אלא בעשרות שבטים בעלי תפיסת עולם והשקפות אידיאולוגיות שונות, או בני מוצא אתני המאוחדים בתפיסתם התרבותית. מה שבטוח הוא, שהפיצול חוגג והשנאה גוברת. השאלה הנשאלת היא, מה בכלל יכול לחבר אותנו לעם אחד? או מה ישכין בינינו שלום, אחדות ואהבה?

חכמת הקבלה מתארת שני כוחות שפועלים במערכת הטבע ובקרב האנושות: אהבה ושנאה. הטבע האגואיסטי שטבוע בנו מלידה "בראתי יצר הרע", הוא הכוח השלילי ששולט, והוא רק הולך וגדל מיום ליום. כתוצאה מכך אנחנו מתנהגים בחוסר התחשבות זה כלפי זה, התנהגות המובילה לסכסוכים בבית, בעבודה, בכבישים ובכל מקום.

גם כאשר אנחנו לכאורה "אוהבים" מישהו, אנחנו בעצם אוהבים את התחושה הטובה שהוא מספק לנו. כלומר, מושא האהבה נמצא שם כדי לספק את המאוויים האגואיסטיים שלנו בלבד, וברגע שהוא מפסיק לספק לנו תענוג, הקסם פג וה"אהבה" כלפיו פוחתת. אם כך, מה זה לאהוב באמת?

לאהוב באמת פירושו לרצות שיהיה לזולת טוב, לרצות לתת ולהעניק לו. "ואהבת לרעך כמוך, כמוך בלי שום הפרש, כמוך בלי חילוקים, בלי תחבולות ומזימות, כמוך ממש" ("מסילת ישרים"). כשאוהבים אדם מרגישים מה חסר לו ומחפשים איך למלא אותו, בדומה לאם שחשה דאגה אינסטינקטיבית לתינוק האהוב שלה. זאת אהבה. בספר הזוהר כתוב: "על אהבה עומד הכול", אז מה עושים כשמתעוררת שנאה כמו בסיפור השבטים?

שיעור באהבה

חכמת הקבלה מלמדת שאהבה אמיתית ושלמה יכולה להיבנות רק על פני שנאה, כמו שני קטבים – פלוס ומינוס – המשלימים זה את זה. "על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי).

בכל שלב בחיינו חושף בפנינו האגו פרוסה נוספת שלו, הבאה לידי ביטוי בתחושות ריחוק, דחייה ושנאה כלפי האחרים. אין צורך לטשטש או לשנות את השנאה, היא חלק אורגני מהבריאה, "כמו שאמרו חז"ל (מסכת קידושין): 'בראתי יצר הרע, ובראתי לו תורה תבלין', הכוונה היא למאור שבתורה שמחזיר למוטב". כל שמוטל עלינו הוא להתחבר בינינו, וכך לעורר את הכוח החיובי, את כוח ה"תורה" – כוח החיבור והאהבה, אשר ביכולתו לנטרל את השנאה ולהביא לאיזון, לרוגע ולשלווה.

ככל שנשקיע מאמצים להתקשר איש אל רעהו – בעזרת הידברות, מעגלי שיח ופעולות חיבור משותפות – כך נעורר את כוח האהבה שיכול לקשור בינינו "כאיש אחד בלב אחד". מעל הפשעים והשנאה אנחנו בונים רקמה עדינה של אהבה שמתקבעת ומשתמרת. "עיקר החיות והקיום של כל הבריאה, היא על ידי שבני אדם שמשונים בדעותיהם נכללים יחד באהבה ואחדות ושלום" ("ליקוטי הלכות"). אהבה היא תכלית ההתפתחות שלנו. לא מדובר על חיבור לבבי זמני, אלא על חוק טבע מחויב המציאות, שבסופו נחבר את כל המציאות למערכת אחת שלמה.

בין שני הכוחות העצומים שנמצאים בבסיס מערכת היחסים בינינו נגלה את "העולם העליון" – הממד העליון של הקיום האנושי, עולמות שלמים של חיבור ואהבה, חיים נצחיים. אז נוכל להתחיל להרגיש את המציאות דרך האחרים, גבולות התפיסה יתרחבו, החושים יתחדדו וההסתכלות על העולם תהיה ברובד רוחני ובעומק אינסופי.

מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה

ט"ו באב, המסמל את אהבת האחים שהתגלתה בין שבטי ישראל המפולגים, מגיע שבוע אחד בלבד לאחר ט' באב, שמסמל את שנאת החינם כתוצאה מחורבן הבית. "ט"ו באב הוא ההמתקה של ט' באב" ("ליקוטי הלכות"). סמיכות המועדים איננה מקרית, היא באה להדגיש שכאשר מתגלה מקור הרע, אפשר לבנות מעליו אהבה. לכן נהוג ביום זה להרבות בחיבור ובאהבה. "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", וכאשר נעמיק בלימוד חכמת החיבור, תשוב המשמעות המחודשת למילה אהבה, וט"ו באב יחזור להיות יום של חג ממש.