ארבע יממות וקצת מאז שחגיגת הכדורגל הגדולה בעולם הסתיימה. עדיין התחושות טריות בראש וצירוף המילים 'זמן לסיכומים' מגיע לקצה גבול הרלוונטיות שלו, בעיקר לאור העובדה שהגמר תמיד ביום ראשון ואנחנו בסופ"ש. תיאוריות הקונספירציה על משחק הגמר משאירות את האירוע בכותרות לזמן נוסף של חסד אבל לא בכך אתעסק (וגם אם זה נכון, זה הצד הפחות אהוב עליי).

השיח על המונדיאל התחיל לפני הרבה זמן, עוד לפני המונדיאל הקודם, כשהוחלט להגדיל את מספר הנבחרות ל-48 עם הגדלה משמעותית של מספר נבחרות מיבשות חלשות על הנייר כדוגמת אסיה, אפריקה, אוקיאניה וצפון-מרכז אמריקה. הפחידו אותנו שהרמה תרד, שיהיה משעמם ושיהיו משחקים שיופסקו אי שם בדקה ה-75 במצב של 15:0 בטענה של העדר ערך ספורטיבי (מושג שמוכר היטב בקרב חובבי הכדורגל המקומי בבית שמש מהשנים הרבות בליגה ג').

יתרון אחד דווקא כן היה בטיעון הזה. מאז 1958, לא היה מונדיאל שבו ממוצע השערים למשחק חצה את קו שלושת השערים. כולם קיוו כי נוכחותן של נבחרות חדשות ממדינות כדוגמת קורוסאו, ירדן וקייפ ורדה, תהווה תשתית למשחקים מרובי שערים.

בסופו של דבר היינו רחוקים ארבעה שערים בלבד מתקרת הזכוכית שנבנתה אי שם בסוף שנות ה-50 של המאה הקודמת. בקטגוריית כיבוש שערים למשחק, מונדיאל 2022 ניצב במקום השני מבין 17 המונדיאלים שהתקיימו מאז 1958, כאשר המרחק מהמקום הראשון הוא כשבע אלפיות השער...

אז איך הגענו להישג ההתקפי הזה מבלי שספרד לא הצליחה להבקיע ולו שער אחד לרשת של קייפ ורדה? המצב הסטטיסטי הוא כזה. מספר המשחקים שבהם הובקעו שערים רבים (6 ומעלה) היה מהנמוכים אי פעם אם לא הכי נמוך. שיעור תוצאות ה-1:0 ו-0:0 גם הוא היה יחסית נמוך ביחס למונדיאלים קודמים. הסוד נמצא בתחום שבין הקצוות. בתוך האינטרוול הזה של משחקים שבהם נכבשים 2-5 שערים למשחק משחקים רבים בין יריבות שבעבר סיפקו 2-3 שערים למשחק, סיפקו הפעם 3-4 שערים למשחק.

התבאסתם מה-0:0 בין ספרד לקייפ ורדה או מתוצאות מינימליסטיות אחרות במשחקים בין נבחרות שבפער ביניהן בדירוג פיפ"א ניתן להשחיל ריצת מרתון? קיבלתם גראן פינאלה במשחק על המקום השלישי עם 6:4 ענק. בפעם הראשונה מאז 1982 (הונגריה גברה 10:1 על אל סלבדור) נכבש במשחק אחד מספר דו ספרתי של שערים. המשחק הלפני אחרון של הטורניר, זה שהפגיש את סגנית אלופת העולם צרפת עם סגנית אלופת אירופה אנגליה, סיפק לנו תוצאה של סטנגה בשכונה. אגב, בלא מעט מקרים, המשחק על המקום השלישי היה רב שערים ביחס לטורניר.

אגב, על שולחן מליאת פיפ"א מונחת הצעה להגדיל לקראת מונדיאל 2030 את מספר הנבחרות ל-64. מדובר בהגדלה חד פעמית כי מדובר בחגיגות ה-100 למפעל המכובד והאטרקטיבי. לא נראה לי שההצעה תיכשל, הרי איזו מדינה תצביע נגד יוזמה שמגדילה את סיכויי ההעפלה שלה לטורניר?

השאלה היא האם ההגדלה ל-48 הוכיחה את עצמה באופן כזה שלא יהפוך את רעיון ההגדלה ל-64 כפאדיחה מוזמנת מראש.

לדעתי, ההגדלה ל-48 הוכיחה את עצמה. אחוזי ההצלחה של נבחרות אירופה ודרום אמריקה בשלב הבתים היו די דומים לאלה של הטורנירים הקודמים. סיפור ההצלחה הגדול הוא של נבחרות אפריקה. תשע מתוך 10 צלחו את שלב הבתים בהצלחה. תחשבו שבמונדיאלים קודמים, עם 32 נבחרות, עמד הייצוג של היבשת השחורה על חמש נבחרות. הפעם בשלב ב-32, הייצוג כמעט הוכפל. אגב, ארבע מתוך התשע עלו דרך המקום השלישי. זה המקום לציין, כי ב-2030, עם 64 נבחרות, קרוב לוודאי שיהיו 16 בתים של ארבע נבחרות ואז לא יהיה צורך להעלות נבחרות מקום שלישי. אם ניקח בחשבון שמספר הנבחרות האירופאיות יעמוד בעוד ארבע שנים על 20-22, יהיה קושי רב לנבחרות אפריקה לשחזר את הצלחת 2026.

מנגד, נבחרות אסיה לא הצדיקו את האשראי של הגדלה מארבע לתשע נבחרות. רק שתיים מהן (יפן ואוסטרליה) צלחו בשלום את שלב הבתים. מבין השבע שלא עלו, חמש סיימו את שלב הבתים במקום הרביעי והאחרון.

בהינתן ההצלחה האפריקאית והחידלון האסיאתי, אני מציע פתרון שיצדיק את ההגדלה ל-48 ואת ההגדלה הסיטונית של נבחרות אסיה ואפריקה. הפתרון הוא ששש היבשות תחולקנה לשתי קבוצות וייעשה חישוב של שיעור ההצלחה בשלב הבתים. שלושת היבשות בעלות הייצוג הנמוך יותר, לא ישתתפו במוקדמות המונדיאל הבא בשלב הפלייאוף הבין-יבשתי ואת מקומן תתפוסנה נבחרות משלוש היבשות בעלות הייצוג הטוב יותר. כך למשל, אירופה תקבל כרטיס אוטומטי נוסף על חשבון הכרטיס האוטומטי של אוקיאניה ומקום נוסף בפלייאוף הבין-יבשתי על חשבון צפון-מרכז אמריקה ואילו אפריקה תקבל בפלייאוף הבין-יבשתי מקום נוסף על חשבון אסיה.

וההמשך ידוע....

כך או כך, בשלבים המתקדמים יותר, קיבלנו ליהוק סביר יותר שהשכיח את העובדה שאנחנו במונדיאל של 48 נבחרות, אשר 20 מתוכן מגיעות מאפריקה, אסיה ואוקיאניה. השיא היה בחצי הגמר עם ארבע אלופות עולם לשעבר. זו הפעם הראשונה מאז 1990 שבו כל ארבע הסמי-פינאליסטיות הן אלופות לשעבר והפעם השלישית בלבד בהיסטוריה של המפעל. זו הפעם הראשונה שחצי הגמר מלכד אליו את ארבע הפינאליסטיות של שני הטורנירים הקודמים – מונדיאל 2022 (ארגנטינה וצרפת) ויורו 2024 (ספרד ואנגליה). ב-1970 וב-1990 הגיעו משתתפות חצי הגמר אמנם כאלופות עבר כאמור, אך אצל רובן ההישגים בטורנירים שלפני היו הרבה פחות מרשימים.

מבט ל-2030

אין גבול לדימיון של פיפ"א. שש מארחות משלוש יבשות (ספרד, פורטוגל, מרוקו, ארגנטינה, אורוגוואי ופרגוואי). אתמקד בשתיים מהן.

ספרד: אחת משמונה הנבחרות שזכו לגעת בגביע הקדוש. היא המארחת הראשונה בהיסטוריה שמגיעה כאלופה לטורניר אותו היא מארחת. היא אחת משתי נבחרות יחידות (השנייה היא ברזיל) שלא זכו להניף גביע על אדמתן. אם תצליח ספרד במשימתה, היא תשבור תקרת זכוכית נוספת –היא תהיה האלופה הראשונה מאז ברזיל 1962 שנה (68 שנים!) שמצליחה לשמור על התואר. אך עוד קודם ממתין לה אתגר יורו 2028, שאם תזכה בו, תשחזר את הצלחתה שלה עצמה – זכייה בשלושה טורנירים ברציפות (הרצף הקודם – יורו 2008, מונדיאל 2010 ויורו 2021).

פורטוגל: הנבחרת שבכל פעם מועמדת להגיע לשלבים הגבוהים ופעם אחר פעם מתבאסת מחדש, הולכת להיפרד מנתון סטטיסטי נדיר. היא אחת מארבע נבחרות יחידות שהשתתפו בכל הקמפיינים של המוקדמות מ-1934 ועד היום. היא לא זכתה בכרטיס אוטומטי של מארחת (או אלופה, עד 2022), היא לא נעלמה פוליטית כמו מזרח גרמניה וגם לא החרימה (כדוגמת אורוגוואי 1934), הוחרמה או הושעתה (כדוגמת רוסיה). ומי הן שלוש הנבחרות היחידות שעדיין מחזיקות בנתון הנדיר הזה? לוקסמבורג, אירלנד ו... ישראל.

אדיוס 2030!!