גילוי נאות. נולדתי באנגליה ואני אוהד את הנבחרת הלאומית שלה מאז שהתחלתי להתעניין בכדורגל ולהבין מי נגד מי. סיפור אהבה בן 40 שנה וקצת. על גבול ההתמכרות הייתי אומר.

ובכל זאת, גם מי שרחוק מלאהוד את הנבחרות הזו, או במקרה הטוב יותר אדיש כלפיה, לא יכול להימלט מן המסקנה המתבקשת: אנגליה של המשחק השבוע מול קרואטיה הייתה האנגליה הטובה ביותר שנראתה על המגרש במשחק רשמי בזמן אמת ב-40 השנים האחרונות. כך לפחות אני חושב.

הסטטוס החדש של קרואטיה

הורגלנו עם השנים שהמשחקים הטעונים ביותר של אנגליה הם אלה שזימנו לה מפגש מול גרמניה וארגנטינה. לזו הראשונה יש שורשים פוליטיים עמוקים ששיאם בשתי מלחמות עולם שטופות בדם ובלא מעט שנאה. אך בהינתן המצב שבו נבחרת גרמניה (ובמידה מעטה יותר גם אנגליה) נראית כמו נבחרת שאר העולם ואנטיתזה ל'תורת הגזע', ומעל הכול - בחירתו של טוכל הגרמני למאמן נבחרת אנגליה - זה שאמור להגשים את תקוות ה- "It's coming back", מוטב עד להודעה חדשה לאמץ את אמירתו האלמותית של ג'ון קליז "Don't mention the war".

ומה עם ארגנטינה? האם עננת פוקלנד ו'יד האלוהים' תמשיך לרחף כל אימת ששתי הנבחרות הללו ייאלצו להתמודד מול זו? בניגוד למקרה הגרמני, כנראה שהתשובה היא כן. וגם אם ביהדות (ואולי גם בדתות אחרות) המוות מכפר על החטאים, נדמה שגם במקרה הזה, למרות שמושא הסקנדל כבר אינו בין החיים, השד ייצא מבקבוקי הוויסקי והבירה ביום פקודה.

אבל למועדון האקסלוסיבי הזה של שתי הנבחרות שכל אחת מהן בתורה מציפה את זכרונות העבר, הצטרפה נבחרת חדשה. נכון, היא הצטרפה למונדיאל רק ב-1998 ומספר תושביה הוא קצת פחות מארבעה מיליון נפש. אבל בחייה הקצרים הצליחה להיכנס ללב של אוהדי הכדורגל באנגליה - ולא בדיוק לטובה. קבלו את קרואטיה.

זה קרה במוקדמות יורו 2008. במחזור האחרון אירחה אנגליה את קרואטיה. זה היה קמפיין לא מחמיא לאנגליה. בבית שכלל גם את ישראל, ספגה אנגליה הפסד כפול מול קרואטיה, הפסד חוץ ברוסיה ותיקו 0:0 ברמת גן. משחק הבית מול קרואטיה היה במחזור האחרון. תיקו עשוי היה להספיק, אבל הפסד 3:2 הוריד את אנגליה למקום השלישי. זה היה הטורניר האחרון שאותו ראתה אנגליה מהבית. הנקמה לא איחרה לבוא. השתיים שובצו לבית אחד במוקדמות מונדיאל 2010. הפעם אנגליה הביסה את קרואטיה פעמיים (4:1 ו-5:1). קרואטיה לא נסעה לדרום אפריקה, אך כמו במקרה האנגלי שנתיים קודם לכן, גם עבור הקרואטים היה זה טורניר בינלאומי אחרון עד כה שאליו לא העפילו.

המעגל נפתח מחדש במונדיאל 2018. אנגליה העפילה לחצי הגמר לראשונה מזה 28 שנים. אנגליה הוליכה 1:0 ובממלכה הריחו את הגביע. ואז הגיע השיוויון ואחריו המהפך בהארכה.  קרואטיה בגמר היסטורי. האנגלים שוב תופסים את הראש. ואז הגיע המשחק של השבוע. נכון, זה לא היה שלב נוק אאוט ולא מחזור אחרון קובע. אבל זה המצ' אפ הגדול של הבית הזה ואולי של כל שלב הבתים. זאת כדאי לזכור. אנגליה היא אחת מארבע נבחרות בכירות שההגרלה נבנתה באופן כזה שלא תיפגשנה ביניהן עד לחצי הגמר (בתנאי שיסיימו ראשונות בבית. האחרות: צרפת, ארגנטינה וספרד). המשמעות של הניצחון האנגלי אתמול היא שלנבחרת שלושת האריות ייתכן 'שטיח אדום' עד לרבע הגמר ואילו קרואטיה עשויה כבר בשלב הנוק אאוט הראשון לפגוש נבחרת בכירה מאוד, כזו שעלולה לגרום לה לראות את שמינית הגמר מהברים של חופי ספליט.

שומרים על המסורת

גאנה הבאה בתור. אם אנגליה תשחק שוב את המשחק הטוב שלה, הניצחון מובטח בסבירות של 99.99%. לרגע אין לזלזל בגנאים. רק לפני 20 שנה העפילו לראשונה למונדיאל ועשו כברת דרך. ובכלל ראינו עד כה לא מעט נבחרות מאסיה ומאפריקה שעושות חיים קשים גם למועמדות הכי בכירות לתואר. השעמומון של ספרד וקייפ ורדה הוא מקרה קיצון אבל גם בתוך טווח הנורמל של הגרף נראו לא מעט עקיצות. זה לא משהו שנולד אתמול. הסינדרלה הראשונה הייתה צפון קוריאה, שב-1966 גברה על איטליה בשלב הבתים ומנעה ממנה העפלה לרבע הגמר. מאז, הלכו הרבה סינדרלות בעקבותיה - אסייתיות ואפריקניות כאחד. כמעט כל נבחרות אירופה הבכירות, וגם ברזיל וארגנטינה, סוחבות עמן ברזומה לפחות הפסד אחד במסגרת המונדיאל לנבחרת מאסיה ו/או מאפריקה. אנגליה במקרה זה היא יוצאת דופן. היא מעולם לא הפסידה במסגרת המונדיאל לנבחרת מאסיה/אפריקה. אז מה נותר עוד לעשות? לאוהדים לשיר את ההמנון, לתומכים היהודים להקיש שלוש פעמים על השולחן, ולשחקנים על המגרש - פשוט להגיע למשחק ולעשות את מה שהם יודעים לעשות. ברוך השם, ראינו למה הם מסוגלים. נבחרת אנגליה זה הרבה היסטוריה והרבה מסורת. בפיסקה הקודמת דיברנו על אירועים היסטוריים שמלווים מפגשים. הדבר האחרון שאנגליה צריכה הוא אירוע היסטורי של הפסד לנבחרת עולם שלישי.

כך הפכה פנמה לסמל

יש מושג כזה שנקרא 'תוצאה סמלית'. נביא דוגמה דווקא מהכדורסל הישראלי. כל פעם שמכבי תל אביב מגיעה למצב של תוצאת 78:77, ישר נשלף מן הזיכרון הגמר המיתולוגי מ-1977 בבלגרד, עם רלף קליין, טל ברודי ושות'. לאחרונה המושג הזה צץ ב-7:1 של גרמניה על קורסאו. לגרמנים (וגם לברזילאים, לצערם הרב) התוצאה הזכירה משחק אחר לגמרי. ה-4:2 השבוע של אנגליה מול קרואטיה הזכיר כמובן את הגמר ההוא מ-1966, הזכייה הראשונה והאחרונה עד כה של אנגליה בגביע העולמי. עד כדי כך התוצאה צרובה בזיכרון שהיו לא מעט אוהדים שממש לא רצו עוד שערים במשחק....

ומה הקשר לפנמה? זו נבחרת שסך הכול מופיעה במפעל בפעם השנייה בלבד. הראשונה הייתה ב-2018. גם אז שובצה פנמה לבית אחד עם אנגליה וזה נגמר ב-6:1 לאנגליה. עבור אנגליה הייתה זו תוצאת שיא משתי סיבות. הראשונה, זו הייתה הפעם הראשונה שאנגליה מנצחת משחק בהפרש של יותר משלושה שערים (השנייה והאחרונה עד כה הייתה ב-6:2 על איראן בקטאר לפני ארבע שנים). ואם זה לא מספיק, זו הייתה הפעם הראשונה שאנגליה כובשת יותר משלושה שערים במשחק, מאז.... הגמר ב-1966, ה-4:2 ההוא.

ועוד משהו קטן

מאז 1958, לא היה מונדיאל אחד שבו ממוצע השערים למשחק חצה את קו 3 השערים. עם ההגדלה ל-48 נבחרות קיוו רבים כי נוכחותן של 'נמושות' כדוגמת ירדן וקייפ ורדה, תניב משחקים עם תוצאות דו ספרתיות שיקפיצו את הממוצע וישברו את תקרת הזכוכית של ממוצע שלושת השערים למשחק. קצת מוזר שבשנות ה-30 וה-50, עם 16 נבחרות, בלי מדינות עולם שלישי, בלי חולצות מנדפות זיעה וטייצים אווירודינאמיים ובלי נעליים שנראים יותר כמו פיתוח ברזולוציות ננו טכנולוגיות, נרשמו תוצאות כמו 6:5, 8:3, 10:1 ו-9:0. בשנים האלה אני מסופק אם בקייפ ורדה ידעו מה זה כדורגל. אחוז יודעי קרוא וכתוב שאף לאפס. היום נשים מהאי האטלנטי המרוחק יודעות לעלות על מטוס למכסיקו ולשבת כאוהדות במשחק כדורגל. לפני שבעים ושמונים שנה אני לא בטוח אם הן ידעו מה זו חזייה.

ומכאן לחדשות הטובות. ב-24 משחקי המחזור הראשון נכבשו 75 שערים - ממוצע של 3.13 שערים למשחק (אם נחשיב גם את ארבעת המשחקים הראשונים של המחזר השני, שהתקיימו במהלך היממה החולפת, נגיע ל-3.18). הגענו ליעד? נחכה ונראה. אך הפרט המעניין הוא שדווקא הנבחרות 'הנמושות' הן לא השותפות העיקריות להישג. התוצאה האסטרונומית ביותר עד כה היא ה-7:1 של גרמניה על קורסאו (רגע לפני עליית המאמר לאוויר, הצטרפה תוצאת ה-6:0 של קנדה על קטאר). זה המקום לציין כי כמעט בכל המונדיאלים האחרונים, גם בכאלה שנצרבו כבצורת התקפית היו לנו משחק או שניים עם תוצאה כזו. ההסבר נמצא דווקא במשחקים עם התוצאות ה'סבירות', משחקים בין נבחרות ברמה כזו שבעבר הניבו במקרה הטוב 2-3 שערים למשחק, עכשיו כבר מפיקים ארבעה ואפילו חמישה שערים. דווקא משחקים רבים בין נבחרות 'גדולות' לנבחרות 'קטנות' הסתיימו במפח נפש לחובבי הטוטאל פוטבול - השיא כמובן ב-0:0 בין ספרד לקייפ ורדה. הרי מה ההבדל בין ממוצע של 2.56 למשחק לממוצע של 3.17? סך הכול מצב אחד למשחק שהיה יכול להסתיים ברשת ולא ביציע. ויש הרבה כאלה בכל משחק. קצת יותר חדות, עצירת כדור, זווית נוחה יותר עושות את ההבדל. לפחות עד לרגע פרסום מאמר זה, שחקנים רבים נראו יותר חדים ויותר מדויקים. שרק יימשך כך.