78 שנים אנחנו חוגגים עצמאות למדינת ישראל. 78 שנות גאווה על שהקמנו במו ידינו: צבא חזק, כלכלה יציבה, טכנולוגיה מתקדמת, רפואה מעולה ועוד, אבל למרות כל ההישגים המרשימים האלה, דומה שלא זכינו באמת לעצמאות. לאן נעלם חזון העצמאות שלנו?

ב-1974 התחולל אחד מאותם הרגעים שלא אשכח לעד. ישבנו בבית הארחה בווילנה בערב יום חמישי בציפייה דרוכה, כשלפתע צלצל הטלפון. אני עונה ומקבל את הבשורה: "לייטמן, אתה רשאי לעלות לארץ ישראל". הלב פעם בחוזקה מרוב התרגשות, ודמעות של שמחה הציפו את עינַי. הרגע שציפיתי לו במשך שנים, ובעיקר בארבע השנים האחרונות שבהן הייתי מסורב עלייה, הגיע סוף סוף.

תמיד רציתי לעלות ארצה, ומרגע שהחלום החל לקרום עור וגידים, לא בזבזתי ולו שנייה אחת. בתוך פחות מ-48 שעות ארזתי מכל הבא ליד, החתמתי את המסמכים הדרושים למעבר, הליך שבדרך כלל נמשך כחודש וחצי, וכבר בבוקר יום ראשון הייתי על הרכבת בדרכי לווינה. משם עלינו אשתי, בני הצעיר ואנוכי, לטיסה היישר לנמל התעופה בן גוריון.

במהלך המסע פגשנו במשפחות יהודיות רבות. פרט לאחת, כולן היגרו לארצות אחרות ברחבי העולם, לחפש לעצמן עתיד מתוק. לי לא היה צל של ספק היכן נמצא המקום הטוב ביותר עלי אדמות. בתוכי פנימה ידעתי שביתם של היהודים הוא בארץ ישראל.

המציאות במדינת ישראל של שנות השבעים עוד נשאה עמה מעט מרסיסי החזון החלוצי. אך במקום שנשכיל לתת מקום וחשיבות לאיחוד בינינו, כל מגזר שמר בקנאות על הצביון שלו, כל קבוצת עולים התקבצה בסביבתה, וכל עדה הסתגרה בתוך עצמה. נדמה שבמקום להפוך לעם אחד חזק ומאוחד, העתקנו את הגלות אל תוך גבולות המדינה. המאבק המשותף למדינה עצמאית הפך אט-אט למאבק איש ברעהו, ופינה את מקומו לפילוג ולקיטוב.

78 שנים חלפו מאז הקמת המדינה, ובמקום לחגוג את העצמאות שלנו, אנחנו חוגגים יום הולדת סמלי למדינה. סופרים את השנים שאנחנו חיים על אדמת ישראל כעם "חופשי", כביכול. אך האם מצבנו החברתי השתפר במשהו? האם בעזרת הצבא החזק, הכלכלה היציבה, הטכנולוגיה והרפואה מהמתקדמות בעולם, נעשינו שמחים או בטוחים יותר על אדמתנו? עושה רושם שאנחנו תלויים בעולם בַּכּול... ביום כזה מוטל על כל אחד ואחת מאיתנו לעצור ולשאול את עצמו: לאיזו עצמאות ישראל זקוקה באמת?

כדי להיות עצמאיים עלינו "לכבוש" את העולם ביחס טוב וידידותי, ולזכות לאהדה מכל ארצות תבל. באנושות של היום מתגברים רוע ושנאה בקצב מסחרר, כוח אגואיסטי אכזר שמפריד בינינו ומאיים לכלות הכול: טרור עולמי, מלחמות עולם, משברים פיננסיים ואקולוגיים, מכות הגירה ואינספור מאורעות מזוויעים שמתגלים בין בני האדם, עמים ומדינות. הדבר שחסר לעולם בימים אלה יותר מכול, הוא שיטה לחיבור מעל כל הסכסוכים והמחלוקות.

העולם לא יושב בחיבוק ידיים נוכח המכות שהוא סופג, הוא חש בתת-מודע כי האשמים במצב הם היהודים, או ליתר דיוק, ישראל. למה אנחנו? כי בידינו נמצאת השיטה לחיבור, חכמת הקבלה. קיבלנו אותה מאברהם אבינו לפני למעלה מ-3,500 שנה בבבל העתיקה, ועל בסיסה נוסד עם ישראל. מאז הופקד בידינו ונמצא באחריותנו המפתח ליצירת חיים טובים, לנו ולכל האנושות.

תפקידנו הוא להיות "אור לגויים", כלומר, לספק דוגמה לאחדות ולסולידריות אשר מתוכה יקבלו העמים השראה ויכולת ליצור קשרים נכונים שיובילו לבסוף להרגשת עצמאות. כך, במקום להפנות כלפינו אצבע מאשימה, אומות העולם יעריכו אותנו, ואף יבקשו ללמוד מאיתנו את שיטת החיבור. אך תחילה עלינו ליישם את השיטה על עצמנו, וכשנהיה מאוחדים מספיק, הכוח החיובי שייווצר מהחיבור בינינו יחלחל מיד אל אומות העולם, ומתוך הקשר הפנימי שנמצא בין כל חברי האנושות, יאזן את הכוח השלילי. אז "עצמאות ישראל" לא תהיה רק הכרזה יפה הכתובה על גבי מגילה, אלא התנערות טוטלית מכוח הפירוד שקורע ומרחיק אותנו זה מזה. כשנממש את ייעודנו, נזכה לא רק להרגשת עצמאות מדינית אלא גם לעצמאות כלל עולמית.