בפרשתנו מסופר על חטא העגל. משה רנבו יורד מהר סיני ולתדהמתו רואה את בני ישראל סוגדים לעגל הזהב.
"ויהי כאשר קרב אל המחנה, וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם" (שמות, ל"ב, י"ט).
לפי המשמעות המילולית של הקשר הדברים, השליך משה את הלוחות מתוך חרון אפו כמי ששובר כלים בחמתו. ואולם, ודאי הדבר שאיש כמשה, גם בשעה שהוא מבקש לשכך את זעמו, הוא עושה זאת במחשבה צלולה וכוונה ברורה.
במעשה זה יש למצוא כוונות אחדות המשלימות זו את זו:
א. עונש הוא לישראל, שלא יזכו ללקבל את הלוחות שהורדו אליהם מן השמיים.
ב. במעשה העגל, מעשה ידי אדם, התברר שאין ישראל ראויים לקבל את הלוחות שהם מעשה שמיים.
ג. במעשה העגל, הפרו ישראל את הברית עם ה' אלוקיהם ועל כן אין טעם לתת להם את לוחות הברית.
ד. שבירת הלוחות היא סימן לביטול הברית מצד ה', הואיל וישראל הפרו אותה.
ה. היה נמקום לחשוש, שעובדי העגל ייקחו את לוחות האבנים שהורדו מן השמיים ויעשו אותם לחפצים קדושים ויעבדום כדרך עובדי אלילים המעריצים אבנים קדושות, ועל כן שברן משה כדי להוכיח שהקדושה אינה באבנים אלא במה שכתוב עליהן. ואם הכתב בטל, גם האבנים הן ככל האבנים הנשברות.
ו. יש באיבוד הלוחות כעין הגנה לישראל מן העונש הצפוי להם, שהרי באין לוחות הברית אפשר לטעון שאין תוקף לברית, ואין העובר על הברית חייב עונש.
ז. לאחר ששיבר משה את הלוחות, בא למחנה והשמיד את העגל, וכך נותרו ישראל ללא סמל ממשי של קדושה, לא סמל ראוי על פי התורה ולא סמל פסול והרי זה כעין נבואת הושע (ג', ד'): ""כי ימים רבים שיבו בני ישראל, אין מלך, אין שר ואין זבח ואין אפוד ותרפים".
מתוך פירוש 'דעת מקרא' על התורה, כרך שמות ב', עמ' ש-ש"ר.
מוסד הרב קוק, שמות כרך ב', עמ' ש"א
