טוהר נבון, תושבת בית שמש כבת 21, חוותה טלטלה קשה כאשר אובחנה כחולה בסרטן לפני חמש שנים. לאחר מאבק ממושך ומעורר השראה, היא הצליחה להחלים מהמחלה. אולם, תהליך ההחלמה לא היה פשוט וכלל אתגרים רבים, ביניהם שיקום ארוך ואינטנסיבי. טוהר נאלצה ללמוד מחדש פעולות בסיסיות כמו הליכה, דבר שהיווה עבורה מאבק מורכב ומרגש.
כעת, כשהיא לאחר שירות צבאי משמעותי, טוהר מרגישה בשלה לשתף את סיפורה האישי עם הציבור. היא מבקשת להעלות למודעות את נושא הנכות בקרב צעירים, נכות "שקופה" שאינה תמיד נראית לעין אך נושאת עמה קשיים ואתגרים רבים. טוהר שואפת להוות השראה עבור צעירים אחרים המתמודדים עם נכות, ומבקשת להראות כי למרות הקשיים, החיים יכולים להיות מלאים ומשמעותיים.
"לפני חמש שנים חליתי בסרטן, והבראתי ברוך השם", משתפת טוהר. "כן נשמע מאיים. היה מסע מאוד מאוד ארוך, קשה ומטלטל. ממצב סיעודי של הכרה חלקית, מעבר לכיסא גלגלים ואז לקביים, למדתי ללכת מחדש".
"האמת שלא ממש ידעתי מתי לפרסם תמונות של התהליך, מתי לכתוב", עוד משתפת טוהר. "בתחילת הדרך? באמצע? בסוף? מתי בכלל הסוף? בסוף הטיפולים הכימותרפיים? או שאולי בסיום השיקום?
לא. ידעתי שזה ייקח הרבה זמן, אם בכלל. אז אולי אחרי הניתוח האחרון? אבל מי יודע, אולי יהיו עוד".
"המסע שלי אף פעם לא נגמר. טוב אני פשוט אתחיל עכשיו סתם בתאריך רנדומלי. לא מזמן סיימתי עם השירות הצבאי הצפוף והתפנתי לחשוב על המשך תהליך השיקום שלי. הלכתי לבדוק את אחד מהמרכזים השיקומיים, ושמתי לב שלאחרונה בעקבות המצב בארץ, לצערי המון צעירים, ביניהם חיילים, נפצעו ונעשו נכים.
היה קשה לי לראות כל כך הרבה חבר'ה צעירים שהולכים לעבור פחות או יותר את מה שאני עברתי. ניתוחים, ההתעוררות, הצעד הראשון, ללמוד לדבר מחדש, חודשים שהפכו לשנים בבית החולים, כל ההתמודדויות אז וגם היום.
"רציתי לדבר על הנכות הנראית לעין ו'הנכות השקופה', שלכאורה לא רואים אותה אבל היא לא פחות קשה. הרגשתי שזה הזמן שלי לכתוב. אני אשמח לספר קצת, ולהראות לכולם שנכות בגיל צעיר היא מקשה ומבאסת, אבל היא לא סוף העולם. אני לומדת להיות שלמה עם עצמי ויודעת שלמצב יקח זמן להשתנות".
