"כבר מסרתי עיקרי דעותיי בתרצ"ג (1933). גם דיברתי עם מנהיגי הדור, ודבריי לא נתקבלו אז אף על פי שצווחתי ככרוכיה והזהרתי אז על חורבן העולם, לא עשה זה רושם. אבל עתה, אחר הפצצה האטומית והמימנית, אני חושב שהעולם יאמינו לי שקץ העולם מתקרב ובא בצעדים נמהרים, וישראל יהיו נכווים תחילה לשאר האומות, כמו שהיה במלחמה הקודמת. על כן, היום, טוב לעורר את העולם שיקבלו תרופתו היחידה, ויחיו ויתקיימו" (כתבי הדור האחרון). כך כותב בעל 'הסולם', הרב יהודה אשלג, במילותיו המצמררות.
כשמונים שנה חלפו מאז, ועדיין היהודים נמצאים תחת הכוונת של כולם. ומה שלא קורה אי שם, בסוף תמיד מוצאים סיבות והצדקות לכך שאין לנו זכות קיום בעולם. מסביר בעל 'הסולם': "עובדה היא שישראל שנואים מכל האומות, אם מטעם דת, אם מטעם גזע, אם מטעם קפיטליזם, אם מטעם קומוניזם, אם מטעם קוסמופוליטיות וכו'. כי השנאה קודמת לכל הטעמים. אלא שכל אחד פותר שנאתו לפי הפסיכולוגיה שלו".
ומכיוון שאלה הם פני הדברים, אנחנו צריכים ללמוד למה כך קורה, מתי ואיך השנאה לישראל תיגמר, ובמה אנחנו יכולים לסייע לזה. יש תרופה, ויש תקווה ויש לנו יכולת לחולל שינוי, להפוך ממש את האנושות כולה. אנחנו יכולים להביא לעולם את הכוח שכנגד השנאה. כוח של אהבה, כוח של חיבור, כוח של איחוד והשלמה. ואז הכול יסתדר, גם לנו פה במדינה, וגם בכלל בעולם שמידרדר להתפוצצות גדולה.
כמו בגוף האדם כך בגוף העולם, לכל איבר יש תפקיד משלו. העם היהודי, הוא זה שאחראי על האחדות. כבר במקור שלנו, בהתחלה של ההתחלה, התקבצנו לעם סביב האידיאה של אברהם שגילה שכל הטבע מאוחד. כוח אחד, שמפתח את החיים בחיבור בין ניגודים. הבאנו לעולם את "ואהבת לרעך כמוך", הכלל העיקרי שבבריאה, ומאז אנחנו יושבים על השיבר. קובעים מה זורם בצינורות הפנימיים שבין הלבבות והמוחות של כל הנבראים.
בשורה התחתונה, היחס של אומות העולם אלינו הוא פועל יוצא ממה שאנחנו מזרימים. ולכן, השיעור החשוב ביותר מכל השנה האחרונה זה להפנים שהחיבור בינינו הוא התרופה היחידה מול כל האיומים. אנחנו תלויים בו, העולם תלוי בו, והאחריות פה היא לא רק לאומית אלא גם אישית. כל אחד מאיתנו חייב לחפש בכל יום ובכל רגע, איפה הוא יכול לתרום לאיחוד האומה ולהשקיע בזה את כל הנשמה. אז נחשוב יחד איך לעשות זאת, ונראה איך בזה אנחנו מעוררים כוחות חיוביים בטבע, פותחים לבורא אפשרות לפעול ולהיטיב.
