במעמד הר סיני נכתב "והלוחות מעשה אלוהים המה והמכתב מכתב אלוהים הוא חרות על הלוחות" (שמות, ל"ב, ט"ז).
על פסוק זה אומרת המשנה (אבות, ו, ב'): "אל תקרא 'חרות' אלא 'חירות', שאין לך בן חורין, אלא מי שעוסק בתלמוד תורה".
במבט ראשון נראה כי המציאות הפוכה. יהודי שמקיים את מצוות התורה, הרי בכל רגע הוא מחויב לפעול לפי הוראות התורה, מרגע קומו ועד רגע עלותו על יצועו, וכך במשך כל ימי חייו. לעומת זאת, נכרים שאינם מחויבים למאומה, הם בעליו חורין! הם עושים ככל העולה על רוחם, ממלאים את תאוות נפשם ואת מאוויי ליבם....
ובכן, לא...
בן החורין של המשנה, הוא בן חורין אמתי. כיצד נבחן את הדברים? על ידי התבוננות שמי השוא ההיפך מבן חורין - העבד.
עבד עובד את אדוניו כל ימי חייו, וכל התועלת המופנית מעמלו מופנית לרווחת אדוניו. הוא עצמו אינו נהנה מאומה מכל טרחתו, וגם אם יתייגע ויעבוד במרץ לא יוסיף לו אדוניו שכר כלשהו. יש עבדים אומללים יותר, שנענשו על ידי המלכות בעבודות פרך, ובמשך שנים הם נאלצים לשאת מים מן הבאר ולשפכם לחבית שאין לה תחתית הנמצאת במרחק גדול, ונמצאו מכלים את כוחותיהם לריק ולהבל.
לעומתם, בן חורין כל עמלו לתועלת עצמו בלבד, ובוודאי אינו עובד עבודה שאין בה תכלית.
הדברים הללו פותחים לנו צוהר להבין מדוע מי שעוסק בתורה הוא בן חורין. הכול מבינים כי 'אני 'אינו פה, עיניים ויתר האיברים, שהרי בבוא היום הם כלים ונרקבים ותיוותר רק הנשמה הרוחנית. העמל למען נשמתו, הרי הוא עמל לתועלת עצמו וכל פעולה מקנה לו זכות בחיי הנצח. לעומת זאת, המתמסר לרצונותיו הגשמיים ועסוק ברדיפה אחר תאוותיו, הוא כאותו עבד אומלל השואב מים מן הבאר, נושאם על כתפו ושופכם לחבית בלי תחתית, כי לא נותר לו מאומה מכל פועלו. האם אפשר לקרוא לו בן חורין? (הרב צבי הירש פשדמיסקי זצ"ל, 'חמדת צבי').
מתוך 'ותן חלקנו', שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך ס"ט, אייר תשע"ג, עמ' 277-8.