בפרשת השבוע נאמר, שעמון ומואב, על שלא קדמונו בלחם ובמים בעברנו לידם בצאתם ממצרים, הורחקו לצמיתות מעם ישראל - שאסור לבנות ישראל להתחתן עם גרים הבאים מהם, כנימוק התורה: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם, על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים" (דברים, כ"ג, ה').

כתוב במדרש רבה (ויקרא, בהר, פרשה ל"ד): רבי סימון בשם רבי אלעזר אמר: וכי היו בני ישראל זקוקים ללחם ולמים של העמונים ושל המואבים? הרי בכל 40 שנות שהותם במדבר היה יורד להם מן מהשמיים, באר העלתה להם מים, שלו מצוי להם למאכל, ענני הכבוד היו מקיפים אותם מכל עבריהם ומגינים עליהם, ועמוד הענן היה נוסע לפניהם לנחותם הדרך.

אלא, מנהג דרך ארץ הוא לקדם במאכל ובמשתה את הבאים מן הדרך, ועל הימנעותם מכך הורחקו עמון ומואב מאתנו לצמיתות.

מכאן נלמד: אם מי שלא עשה חסד עם מי שלא היה זקוק לכך, נענש באופן כה חמור, מי שנמנע מעשיית חסד עם הזזקוק לכך, על אחת כמה וכמה גדול עוונו.

הקדוש ברוך הוא ברא את בני האדם באופן שברייה אחת לבדה אינה יכולה להתקיים, לא מבחינה מעשית ולא מבחינה נפשית. לחייו התקינים זקוק האדם להיות חלק מחברה, ובהרמוניה מופלאה ממלא כל אחד את תפקידו בתזמורת הגדולה - היקום, השר את שירת ההודיה לה' בעצם הווייתו.

חסד הוא פעולה שאדם הגומל עושה בלא מחויבות. הוא גומל חסד אף על פי שאינו חייב, ובכך מתרחב ליבו של הנגמל. המחווה האצילית שנעשתה אתו מחיה אותו. אין הוא ברייה בודדה המהלכת בעולם מנוכר. יש מישהו שאכפת לו ממנו.

גם עושה החסד מקבל הרבה מעשיית החסד. לא לחינם השורש נ.ת.נ. נקרא מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה, כי כל נתינה היא הדדית. נהותן מקבל בדיוק את מה שהוא נותן. האישיות שלו מתעדנת ומתפתחת. מידת האנוכיות מצטמקת וגדלות המוחין מתחילה להיות ניכרת בהליכותיו.

בכך מתדמה האדם לקונו, המשפיע עליו חסדים מערב עד בוקר ומבוקר עד ערב, ללא כל הכרח ואילוץ, מלבד רצונו להיטיב עם ברואיו.

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך צ"ח, אלול תשע"ה, עמ' 122-123.