ציוותה התורה על המלך "והיה בשבתו על כיסא ממלכתו, וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוויים. והייתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' אלוהיו" (דברים, י"ז, י"ח).
"משנה התורה" - מלמד שהמלך חייב לכתוב לעצמו שני ספרי תורה, אחד שהוא יוצא ונכנס עמו לכל מקום, והאחר ככל יהודי, שמונח בבית גנזיו. ספר התורה שהולך עמו לכל מקום, נכתב באותיות קטנות, כדי שיהיה נוח לנשיאה.
מדוע עליו ללמוד בכל מקום? מפני שהגוף הגשמי מתנג להבנה השכלית שיש לירוא את ה'. התאוות והיצרים מושכים את האדם לתחתית ועליו להרים את עצמו כל הזמן ולזכור שיש אלוקים ממעל. המלך חייב לזכור זאת כל העת ולשנן את התורה עד שתיקבע בליבו אמיתות מציאות השכינה בכל מקום (מסילת ישרים, פרק כ"ה).
אצל המלך במיוחד, אמר רבי חיים שמואלביץ' (שיחות מוסר, תשל"א, עמ' ק'), מצאה התורה לנכון לציין חובה זו, בהיותו עסוק וטרוד מכל העם. אך הדברים נכונים לכל לומדי התורה, כי הסחת דעת מהלימוד גורעת את העלייה ואת ההצלחה הגדולה שהיה אפשר להגיע אליה אלמלא הסחת הדעת.
מושלי משלים המשילו אצ הדברים לאדם השופת כלי מלא מים על האש, וזמן קצר לפני רתיחתם הוא מעביר את הכלי מהאש, ולאחר שנצטננו הוא חוזר ושופתו על האש ושוב מעבירו לפני שירתחו. בתנאים אלה, לעולם לא ירתחו המים, אפילו ימשיך כך מאה שנה.
כך למדנו מרבי עקיבא, ששב לביתו לאחר לימוד רצוף של שתים עשרה שנה, ולפני כניסתו שמע מאחורי הדלת את אשתו אומרת: לו שמע רבי עקיבא לקולי, היה שוהה בבית המדרש שתים עשרה שנים נוספות. בשמעו זאת, חזר מיד לתלמודו ולא נכנס לביתו אפילו לאלרגע קט (כתובות, ס"ב:).
מדוע נהג כך?
רבי עקיבא הכיר בחיסרון הגדול של היסח הדעת, וכדי שלא להפסיק אפילו הפסק מועט, שב מיד על עקבותיו.
הרי לפנינו מתכון ברור כיצד יתעלה האדם, כל אחד לפי דרגתו - את החלק שהוא מקדיש לרוחניות, יעשה ברצינות ובלא הפסקות.
מתוך 'ותן חלקנו', שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך ע"ב, אב תשע"ג, עמ' 285-286.
