בין המצוות הרבות בפרשתנו - מצוות הצדקה.

מובא במסכת שבת (דף קנ"א, עמ' ב'): אמר רבי חייא לאשתו: כאשר יבוא עני - הקדימי לתת לו לחם, כדי שכך ינהגו בבנייך אם ייאלצו לחזר על הפתחים. אמרה לו: וכי אתה מקללם שיבואו לידי עניות? השיב לה: כך נאמר בתורה על נתינת צדקה לעני: "נתון תיתן לו ולא ירע לבבך ביתך לו, כי בגלל הדבר הזה, יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך" (דברים, ט"ו, י'). בבית מדרשו של רבי ישמעאל שנו: מידת עניות היא גלגל שחוזר בעולם ועל פי המזל - כל שלושה דורות פוגעת עניות במשפחה (עיון יעקב, ד"ה "יבקש רחמים").

במאמר מרתק שכתב רבי ראובן כץ זצ"ל, רבה של פתח תקווה, הוא פורש משנה סדורה לגבי מצוות הצדקה ('דודאי ראובן', חלק ב', סימן ס"א, עמוד ר"ג, ערך הדצקה בישראל):

מלבד הערך הסגולי של מצוות צדקה, הקיים בכל מצוות התורה, מצוות צדקה היא גם תוכנית ביטוח כלכלית מקיפה, הפורשת רשת ביטחון לכל יהודי שלא יגיע למצב של חידלון אונים.

התורה מצווה כל יהודי "עשר תעשר" - להפריש מעשר מתבואתו ומרווחיו לעניים. מצווה זו אינה חלה רק כאשר עני מבקש צדקה, אלא היא חלה על הממון ועל היבול, שיש להפריש מהם עשירית, וכאשר יגיע עני או מקרה צדקה, ייעד להם הכסף שהוקצה זה מכבר, כי מצווה זו חלה על התוצרת ועל הכסף.

אילו היו כל ישראל נוהגים באופן זה בהרמת מעשרותיהם, כי אז לא היה כלל עני ואביון בישראל, כי התורה ירדה לסוף דעתם ועניינם של הבריות ומצאה וחישבה, כי בזמנים רגילים אין מספר הנצרכים והזקוקים לעזרה עולה על עשרה אחוזים. לפיכך, נקבע סכום המעשר כדי לתמוך ולהחזיק באמצעותו את אותו חלק עשירי של העם, הזקוק למשענת לצורך קיומו.

כאשר ציוותה התורה על כל אדם מישראל להפריש מעשר מתבואתו ומכספו ולמוסרו לידי הגבאים, לידי קופת הכלל והציבור, בשירה התורה שבכך הוא גם מבטח את עצמו ואת חייו לזמן שיירד חלילה מנכסיו ויהיה זקוק לתמיכה ולעזרה. אם נגדיר את המושג בלשון זמננו, מצוות צדקה היא מפעל ביטוח של כלל הציבור.

מתוך "ותן חלקנו" שבהוצאת "מאורות הדף היומי", כרך ע"ב, אב תשע"ג, עמ' 234-235.