בפרשתנו 'שידור חוזר' של עשרת הדיברות. ישנם מספר שינויים, הבולט שבהם הוא "שמור את יום השבת לקדשו" (ביתרו: "זכור את יום השבת לקדשו").

בהמשך הציווי על שמירת השבת מופיע הקשר בין השבת ובין יציאת מצרים. עניין זה לא הוזכר בפרשת יתרו: ":וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלוקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה. על כן ציווך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת" (דברים, ה', ט"ו).

תחילה היינו עבדים במצרים, ועתה אנו עבדי ה', אך מה עצום הוא ההבדל בין עבדות זו לעבדות זו.

בן חורין, כל עמלו ויגיעו הוא לתועלתו. מכל פעולה שהוא עושה הוא מרוויח לעצמו. לעומתו העבד, רוב עמלו ויגיעו אינם אלא לתועלת אדוניו, שלא יוסיף על שכרו גם אם יתייגע בעבודה קשה. לדוגמה: שני אנשים נכנסו לאוצר המלך לאחר שקיבלו רשות לאסוף כל היום ככל שיחפצו. האחד בן חורי והשני עבד. בן החורים עמל כל היום בשמחה ובמרץ, כי כל מרגלית שיאסוף - שלו היא. ואילו העבד, נאלץ גם כן לעבוד במרץ, אך מאומה לא ירוויח מכל עמלו.

בן חורין, אם מציבים עליו שמירה, הרי היא נועדה לשמור עליו שלא יפגעו בו. עבד שמציבים עליו שמירה, הרי נועדה היא למנוע את בריחתו... בכל מדינה יש בניינים שמורים ביותר, מוקפים באנשי חייל: ארמון המלוכה ובית הכלא. בארמון המלוכה שומרים על המלך שלא יינזק, ובבית הכלא שומרים על האסירים שלא יברחו. 

כך הם הדברים בחיי האדם היהודי: מעבדות לחיי החומר שאין בה כל תועלת לנפש האדם. עברנו לחירות הנפש, שכל עמלנו הוא לטובתנו לנצח (אוצר חיים, עמ' ל"ב).

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך ע"ב, אב תשע"ג, עמ' 120.