פרשת השבוע פותח בציווי שאין כמותו בלכ אומות העולם: "איש כי יידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו, לא יחל דברו. ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר, ל', ג'). אדם חייב לקיים את מה שנדר, גם כאשר ההתחייבות אינה נוגעת לאחרים ואין לה כל השפעב ממונית על איש - "ככל היוצא מפיו יעשה".

חז"ל (מדרש אסתר רבה, פרשה ו', סימן י"ב) מגלים ידיעה מרתקת שאינה מפורסמת. לפני נישואיה של רחל, היה יעקב משגר לבית אביה מתנות כנדוניה כדי שיתנן לרחל. אך לבן הנכלולי נתנן ללאה. רחל ראתה ושתקה. בזכות כך נקטו כל צאצאיה בשתיקה. בנימין ידע על מכירת יוסף אך שתק ולא אמר לאביו מאומה. אסתר לא גילתה לאחשוורוש על מוצאה. סימן לדבר אומרי חז"ל, באבן שהייתה קבועה בחושן ועליה חקוק שמו של בנימין, ושם האבן הוא "ישפה" - יש פה.

יש פה? אין פה! האם לא היה ראוי ששם האבן שעליה ייחקק שמו של בנימין יהיה אין פה! הרי הם בלטו בכוח שתיקתם ולא בכוח דיבורם - השתקן אינו משתמש בפיו?!

ספר 'אורחות מוסר' כותב רעיון נאה, כי מעלת הדיבור היא כאשר האדם הוא השולט על פיו ולא כאשר פיו שולט עליו, ורק מי שיש לו כוח לדבר ומבליג ושותק הוא 'יש פה'. אך כאשר אינו שולט בדיבורו, לפיו אין כל מעלה והוא כמי שאין לו פה".

מתוך "ותן חלקנו" שבהוצאת "מאורות הדף היומי", כרך ק"ט, תמוז תשע"ו, עמ' 250.