בסיומה של הפרשה מופיעה מצוות ציצית.

"דבר אל בני שיראל ואמרת אליהם: ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם, ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. והיה לכם לציצית, וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם. ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר את זונים אחריהם" (במדב, ט"ו, ל"ח-ל"ט).

הפסוק תולה את ההתגברות על התאוות בראיית הציצית. "וראית אותו - וזכרתם את כל מצוות ה', ועשיתם אותה, ולא תתורו...".

אין זו סגולה א עניין שבתורת הנסתר, אלא כשם שאדם הרוצה לזכור עניין חשוב שעליו לבצע, אם יעשה קשר בבגדו או במטפחתו, לא יישכח ממנו הדבר עד שיעשנו. כך הוא עניין הציצית - ללבוש בגד מיוחד המזכיר לבעליו מה תפקידו.

אם הדברים כל כך פשוטים, מדוע בפועל לא תמיד הדברים פשוטים כל כך? מדוע לא תמיד חווים אנו את ההשפעה הישירה של לבישת הציצית על התנהגותנו?

מסביר רבי יצחק מוולוז'ין בספרו 'פה קדוש' כי היא הנותנת. מיד עם לבישת הציצית על הלובש, לזכור לשם מה הוא לובש אותה, לברך בכוונה "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להתעטף בציצית" ולחוש כי הוא כורך על גופו סימן ותזכורת. בעשותו כך, אכן תהיה הציצית תמרור דרך ומניעה ממכשול. אך אם אין הציצית בעיניו אלא מטלה שיש לבצע בלא מחשבה והתבוננות, הפסיד הלובש את עיקר מטרתה ונמנעה ממנו אפשרות יקרה מפז לשמירה בכל אורחותיו.

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך מ"ו, סיון תשע"א, עמ' 161.