ב-26 במאי 1948 חתם ראש ממשלתה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן גוריון, על פקודה להקמת צבא הגנה לישראל, צבא שיהפוך לאחד החזקים בעולם. סמוך לאותו מעמד, התרחש גם אחד המקרים המחלישים בתולדות ישראל.
צבא ההגנה לישראל הוקם תוך כדי קרבות מלחמת העצמאות כשהוא מתבסס על המבנה הארגוני של 'ההגנה' וממזג לתוכו את לוחמי האצ"ל והלח"י. אלא שבהפוגה הראשונה במלחמה הגיעה לחופי ישראל ה'אלטלנה' (מילה באיטלקית שפירושה בעברית הוא נדנדה), ספינה שקנה האצ"ל עוד לפני המיזוג ועליה נשק רב וסביב חלוקתו התפתח ויכוח נוקב. משלא הגיעו להסכמה, הורה בן גוריון להטביע את הספינה על כל משאה היקר מפז לאותה שעת מלחמה.
כך, בין הקרבות עם האויבים, בשעה שאמור הצבא לאסוף את עצמו לגוש אחד מלוכד היטב, נוצרה מלחמה פנימית קשה ומרה בין היהודים. עד היום חותכת פרשת 'אלטלנה' את ליבנו לשניים לפחות. עד היום משתלחות זו בזו גרורותיה בכנסת ישראל, במפלגות ובכלל האומה.
ה'אלטלנה' היא סימן מיוחד שקיבלנו ברגעי הקמת המדינה וצבאה. היא הדגימה את השנאה הרצחנית שמסוגלים לרחוש יהודים כלפי אחיהם והממחישה עד כמה גדול תיעוב זה יותר מהשנאה לאויבים. היה זה אות מכוון לעבודה שהוטל עלינו לעשותה כאן בינינו על אדמת ישראל נגד אותה שנאה שורשית.
יהודים יכולים להיות זה עם זה רק בשני מצבים: שנאה או אהבה. אין משהו אחר - הרס או בנייה. כדי שלא תהרוס אותנו השנאה זה לזה, צריכים אנו להקים בינינו אהבה שתהיה שוות קומה לשנאה, כלומר אהבה גדולה מאוד, בוערת, מתמידה ומסורה. כך כתוב בתורה: "ואהבת לרעך כמוך".
זה האות שצריכים אנו לקבל מתולדות ישראל: אין לנו עבודה אחרת אלא לשנות את אופי המחשבה והרגש הישראלי מריחוק ומדחייה לאהבה חזקה ומוצקה. זה התנאי לחיות על אדמת ישראל ולשם כך ניתנה לנו הארץ מלכתחילה.
כרגע, אנחנו לא ממש מצטערים על מקרה ה'אלטלנה' ולא כואבים מספיק את הפירוד ואת השנאה האיומה שהתלקחה בינינו. לא די הצורך כדי להקים כנגדה את קומת אהבת ישראל הגבוהה הנדרשת. נקווה שנתעורר בזמן.
