שנים רבות עברו עד שהבינה האנושות כי אי אפשר להמשיך עם המשטר הקפיטליסטי הבורגני, האנוכי הנצלני. אז החלה היא להתקומם ולהתנסות במערכות שלטון אחרות - סוציאליסטיות. לפני כן, דורות על גבי דורות, הייתה החברה מתקדמת ומתפתחת בדחף האנוכיות ובלי טיפת מחשבה על טובת הזולת.
הקפיטליזם טבעי ומובן למין האנושי, משום שאנוכיות היא היצר שמניע כל אחד מאתנו בין אם הוא עשיר מופלג או עני מרוד. לכן, עברו תקופות חיים שלמות עד שהצליחה החברה להבחין שמשהו כאן לא לגמרי תקין, שיש אנשים שסובלים מאוד כדי שאחרים ייהנו ואולי זה לא בסדר.
אבל הניסיונות לייסד חברות סוציאליות שוויוניות לא הניבו תוצאות מזהירות יותר, לפעמים גרועות בהרבה מהשיטה התחרותית. וכל זאת מדוע? כי לתחרות נרתם האדם מרצונו מתוך דחף להרוויח ושאיפה להצליח ואילו השיטה הסוציאליסטית משאירה את האדם נטול תמריץ טבעי. בשביל מה להתאמץ ולטרוח אם לא תצא לי מכך תועלת אישית ולו הקטנה ביותר? כך שאלמלא כוח הנשק, כבר מזמן היה הקומוניזם פושט את הרגל.
לא הקפיטליזם ולא הקומוניזם העלו אותנו על שביל הזהב ליצירת אנושות מאושרת. בזה ובזה ישנם יתרונות מסוימים ובשניהם יש ליקויים רבים. לא ניתן לבנות לאורם חברה שבה ירגישו כולם מוצלחים, שווים וטובים, שיהיו בין כולם יחסים נכונים וישתמשו בכלכלה בצורה נכונה שתפתח את עצמם ויחד עם זה את כלל החברה.
אבל לא לחינם עברנו על עצמנו את כל הניסיונות הקפיטליסטיים והסוציאליסטיים על כל גווניהם, עם כל העליות, הירידות וכל המשברים למיניהם. כל דרכי ההתפתחות החברתית מחכימים אותנו ועל ידם מבררים אנו מה טוב ומה רע. בסופו של דבר יתבהר, כי המשטר הנכון לאנושות הוא רק בקיום "ואהבת לרעך כמוך" - לא כסיסמת עבודה מוסרית להיות חרוצים, כנועים ואדיבים; אלא משטר שמבוסס יהיה על אהבה ממשית, הנובעת מיצר חדש שנבנה על גבי האנוכיות. דרכו מרגיש כל אחד שהוא איבר בלתי נפרד מגוף מיוחד שנקרא אומה שהיא חלק מגוף מאוחד שהוא האנושות. הגוף דואג בנאמנות לכל אבריו והם לו.
זו מהפכה מחשבתית רגשית שצריכה לעבור עלינו אחרי שנתנסה בכל גווני השיטות ונברר אותן עד תום. אין ספק שנגיע לזה, אבל בלי לחץ, בלי דיכוי ובלי שום הפעלת כוחות חיצוניים. התפתחות כזו צריכה להיווצר באדם, בעם, בעולם, מבפנים ורק מתוך בחירה חופשית.
