ליל הסדר בביתו של הסבא משפולי זיע"א.
הסבא ישב ברשא השולחן ולידו בנו הקטן. "קדש", הכריז הילד, והסביר כפי שלימדו המלמד ב'חדר': "כשאבא בא בליל פסח מבית הכנסת לביתו, עליו לקדש מיד".
"ומדוע בני יקירי".
"אינני יודע, המלמד לא הסביר".
השלים לו אביו את ההסבר: כדי שהקטנים לא יישנו ויספיקו לשאול 'מה נשתנה'.
למחרת פגש הרבי את המלמד בבית הכנסת והביע את תמיהתו: מדוע אינך מלמד את הדרדקים את ההסבר להזדרזות בפתיחת ליל הסדר?
"חשבתי שאין זה נחוץ להאריך כל כך עם התינוקות".
"לא כן יקירי, מנהג ישראל אין לזלזל בו. הואיל וכך מלמדים בכל הדורות את הילדים, גם עליך ללמדם כן. ועתה אחשוף בפניך בדרך הדרוש רמזים בדברים אלה:
כשאבא בא - כשאבינו שבשמיים מגיע לליל הסדר ורואה את התינוקות, בניו, שלמרות לחצם ודחקם הגיעו כולם לבית הכנסת לתפילת ערבית ואמרו לפני הלל בהתלהבות ובהשתפכות הנפש, אזי "קדש", הגיע הזמן לחדש את הקידושין שלו עם עם ישראל ולגאול אותנו מן הגלות. "בשביל שלא יישנו התינוקות - כדי שילדיו לא יירדמו חלילה עמוק מדיי בשנת הגלות, וכדי שלא יתייאשו חלילה מן הגאולה, אלא ישאלו את אביהם שבשמיים: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" - מדוע ארכה גלות זו מכל הגלויות?
בהגיעו לדברים אלה, געה הסבא בבכייה וכל העם הרהרו בתשובה שלמה. לאחר שעה קלה התעורר השבא קדישא מהיוניו ואמר: עכשיו עלינו גם לשמח קצל את אבא, להראות לו שהתינוק יכול לרקוד גם בחושך.
והתחילו לרקוד...
מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך צ"ג, ניסן תשע"ה, עמ' 144.
