יש אנשים שלא רוצים לחגוג את ליל הסדר עם המשפחה המורחבת. הם לא רוצים כי חלקה לא נמצא בצד הפוליטי שלהם, אז שיעשו סדר עם עצמם. על אותו רקע נחתכות באבחה אחת חברויות שנבנו במשך שנים ארוכות - אפילו זוגות נשואים מצליח הפילוג בעם לקרוע זה מזה.
לעם שלנו יש הרבה בעיות, העמוקה והמרכזית ביניהן היא שאנחנו לא ישראל. לא הצלחנו לייצב בינינו מצב שבו אדם לאדם חבר באמת - "כל ישראל חברים" ו"כל ישראל ערבים זה בזה". מחקנו את הזהות ואת הגדרת האומה שלנו. זה חודר ומגיע היום עד ליחסים הכי אישיים, אלה שהיו פעם אי של ביטחון באהבה ללא תנאי.
איך נעלה מנקודה זו לאיחוד ולחיבור? איך נעשה את הקיבוץ הגדול שצריך לשרות בעם מעצם הגדרתו? מצד אחד זה נראה בלתי אפשרי; מצד שני, אם לא נעשה זאת - לא נזכה לשום ישועה. המצב קשה.
אנחנו צריכים לעשות חשבון. מי מלמד אותנו להתייחס כך זה לזה בצורה כל כך גרועה שלא נמצאת בשום אומה? מי הם 'ימין' או 'שמאל'? 'דמוקרטים' או 'אנטי-דמוקרטים'? אני לא יודע איך לקרוא להם בכלל, כי כל ההגדרות האלה בדויות, אני רק רואה שחצי מהעם קורא לכרות כל קשר עם החצי השני, "אנחנו לא צריכים אותם, יותר טוב שימותו". והחצי השני, יכול להיות שהוא בוכה ורוצה שיהיה קשר, אבל לא יודע איך להגיע אליו.
מלבד זאת, צועק כל אחד מהם "אני יודע איך להגיע לדמוקרטיה" ודמוקרטיה היא מילה שיוצאת מפיהם של כוחות שעוסקים בשקר גמור. בקיצור, ישנה בעיה מכל הצדדים וסופה לא נראה. הכי גרוע הוא שאין מי שישמע וינסה לתקן. לכן, קיבלתי על עצמי שתיקה.
פעם הייתי פעיל ומעורב מאוד בחברה הישראלית. היום אני יושב בשקט ומקווה שהחיים כבר ילמדו אותנו מה צריכים לעשות ונשתנה. "מה שלא עושה השכל עושה הזמן" - נשתנה, ועם השינוי נקום ונבנה משהו טוב יותר. נקים את עם ישראל ונשיב אותו לייעודו.
כרגע אני לא מסוגל אפילו לפתוח טלוויזיה. קשה לראות את הוויכוחים הצעקניים שבהם מראש אף אחד לא מתכוון לשמוע את השני. אחד מתחיל לדבר ומיד השני נכנס לדבריו. מיד. לא משנה בכלל מה אמר, העיקר להתנגד. זו צורת הביקורת וצורת הקשר בעם ובכלל לאף אחד אין באמת דעה. דעתו היא שהוא שונא את השני.
כבר נפלנו בעבר לכזו שנאה והיא מתגברת היום כל רגע, כך שרק אם ייכפה עלינו מצב של חוסר ברירה מוחלט, הוא שיציל אותנו ממנה, ירים אותנו מהאגו העמוק הזה ויחייב אותנו לעלות ממנו לאהבת אחים.
