פרשה זו, הפותחת את חומש 'ויקרא', כמו אלה שאחריה, עוסקות בתיארו מעשה הקורבנות.

בפרק א' (פסוקים ג'-ד') כתוב: "אם עולה קורבנו מן הבקר, זכר תמיד יקריבנו, אל פתח אוהל מועד יקריב אוו לרצונו לפני ה'. וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו".

ב'מדרש רבה' (ויקרא, ז', ג') מובאים דברי רבי שמעון בר יוחאי: "אין העולה באה אלא על הרהורי עברת הלב". הרמב"ן מבאר, כי מפני שעוון הרהור הלב אינו יודע לאיש, אלא הוא בינו ובין קונו, לפיכך קורבן עולה קרב כליל לה'.

נשאלת השאלה, מדוע יש צורך לכפר על הרהור? זאת ועוד, ידוע מאמר חז"ל כי "הרהורי עברה קשים מעברה". מה הטעם לכך?

הרמב"ם (מורה נבוכים, חלק ג', פרק ח') מבאר, כי כאשר אדם מהרהר על דברים שמנוגדים לרצון הבורא, הרי ממרה הוא את רצונו בחלק הנכבד של האדם - השכל. זאת לעומת אדם שעה עברה בגופו, שהוא חלק נכבד פחות מן השכל והדעת.

הר"ן (בדרשותיו, דרוש ה' ודרוש ו') מבאר באופן אחר: שורש עשיית המצוות הוא בלב, וממנו התחלת עשייתן, שחושב בליבו לעבוד את קונו ומקיים את המצוות. לפיכך, העכרת הלב על ידי הרהור בדברים שמנוגדים לרצון הבורא, משפיעה לרעה על כל התנהגותו.

זאת ועוד, אם מהרהר האדם בלבו בדברים שמנוגדים לרצון הבורא, הרי מצמיח הוא שורש ראש ולענה לעשיית עברות. וזהו שאמרו חז"ל "הרהורי עברה קשים מעברה". כי אם נכשל אדם במשעה עברה אחד, אינו חמור כמי שמהרהר בלבו בדבר ובכך מניח הוא תשתית לעשיית עברות רבות.

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי' כרך ו', אדר ב' תשס"ח, עמ' 56.