כשעלה משה רבנו להר סיני לקבל את התורה, הוא שהה שם ארבעים יום וארבעים לילה ולמד את התורה מפי הקדוש ברוך הוא, שנאמר "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה" (שמות, ל"ד, כ"ח) - גם בלילות למד מפי ה' ולא ישן.
במדרש רבה (שמות, פרשה מ"ז, אות ז'), מובא משל. המלך אהב את הממונה על אוצרותיו ולפיכך קבע לו זמן מסוים שבו רשאי הוא ליטול לעצמו דינרי זהב. באותו זמן, מרוב שמחתו, לא אכל הממונה ולא שתה, אלא עסק באיסוף אוצרות זהב בלבד. כשהתעייף אמר: אם אישן, אפסיד את כל האוצרות.
כך משה, 'מודד התורה', שניתנה לו לפי מידות וכללים, שמח כל כך ולא כל ולא שתה. כשביקש גופו העייף לישון, אמר משה: אם אישן - אפסיד, שהרי לא קצב לי הקדוש ברוך הוא אל ארבעים יום בלבד.
במאמר זה מלמדים אותנו חז"ל, אל לו לאדם להתנהל באדישות בעולם הזה, שניתן לנו לזמן קצוב וקצר מאוד. עלינו להכין צדה לדרך, ומי שמרגיש שהעולם הזה הוא זמני וארעי, קל לו יותר להתגבר ולחטוף מצוות ומעשים טובים.
ההכרה וההרגשה הזו של הזמניות החולפת מועילה והכרחית לא רק לאושר הצפון של העולם הבא, כי אם מחלצת את האדם מכל מיני פורענויות ומכל מיני לבטים וצרות שמסתבך בהם האדם בחיים היומיומיים בחושבו שהעניינים שמייחס הוא להם ערך רב וחשיבות יתמידו לטובתו, כי עוד גדול היום, ימי חייו וחלדו עלי אדמות, ואם ינצח את חבריו בעניינים אלה יהיה מאושר ולכן כדאי לו להילחם ולהתנצח ולהסתבך בעניינים שונים.
לא כן הוא, ורק הכרת המהות של "היום קצר" מרחיבה דעתו של אדם להשתחרר מכמה וכמה דאגות, סכסוכים וצרות, שלא כדאי אפילו לשים לב להם. ובאמת, אפילו מנקודת מבט החיים המעשיים, מחשבת "עוד היום גדול" מצמצת את דעתו של האדם ומטפיחה עליו כל מיני צרות, לבטי סרק והבל (אור הנפש, חלק א', עמ' תל"ד).
מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך ס"ז, אדר תשע"ג, עמ' 180.
