בפרשתנו כתוב: "לא תהיה אחרי רבים לרעות, ואל תענה על רי בלנטות, אחרי רבים להטות" (שמות, כ"ג, ב').

רבי אלחנן וסרמן הי"ד בספרו 'קובץ מאמרים' (עמ' ט"ו), מביא שהטיחו חכמי אומות העולם באומתנו: הן בץורה נצטוויתם "אחרי רבים להטות", ומאחר שאתם מיעוט ואמת העולם הם הרוב, מודע לא תבלו את אמונתנו?

תשובות שונות השיבו חכמי ישראל ורבי אלחנן משיב: הפסוק עוסק בדיינים הכשרים לדון, ואין להם נגיעה אישית בנושא הנדון לפניהם. אך אם רוב הדיינים נוגעים בדבר, הם פסולים לדון וממילא מיעוט הדיינים שאינם נוגעים בדבר הם המכריעים.

בענייני אמונה ודת אין אדם יכול להכיר את האמת אלא אם יהיה חופשי מכל תאוות העולם הזה, ורק העוסק בתורה הקדו משיל מעליו את הבי העולם הזה והוא משוחרר בדעתו להכריע את האמת. אך השקוע בהבלי העולם הזה, הרי בוודאי נוגע הוא בדבר ולעולם לא יכריע כי האמת היא עם דת ישראל, שהרי מגבילה היא אותו ומצווה אותו כיצד לנהוג בכל אורחות חייו, ומי הוא ההולל  אשר יכריע ב'רוחב דעתו' להגביל את עצמו?

שאלה זו דומה למי שעובר על פתחו של בית מרזח שבו מתגוללים מאה שיכורים והם טענים נגדו: הרי אנחנו מאה ואתה רק אחד. למה לא תהיה כמונו?

כל בני האדם שיכורים מתאוותיהם, זולת חכמי ישראל, כמו ששנינו "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (אבות, ', ב'), כי בלא העיסוק בתורה אין אדם בעולם שמסוגל להשתחרר מיצרו הרע המטה את שכלו לתאוותיו.

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך נ"ד, שבט תשע"ב, עמ' 227.