על שביל בוצי, בתוך עקבות גלגלי עגלה שעברה לא מזמן, נלכדה צפרדע ולא יכולה הייתה להיחלץ. התקבצו סביבה חברותיה וניסו במשך כמה שעות לשלוף אותה מהבוץ. לעת ערב, כאשר התעייפו, סרו לצידי השביל לישון. הצפרדע נשארה לבדה מול גורלה.
כשזרחה שוב השמש, התעוררו הצפרדעים וראו את חברתם קופצת שמחה בעשב לצידם. הקיפו אותה החברות ושאלו, "מה, איך עשית את זה?". "פתאום שמעתי רעש גלגלי עגלה בשביל", ענתה הצפרדע, "ולא הייתה לי ברירה אלא לקפוץ מהר מהבוץ".
גם אנחנו שקועים בבוץ ויודעים זאת, אבל עד שלא יבוא להכרתנו שמתקרב אסון מתגלגל לרמוס אותנו, לא נעשה את הזינוק שיחלץ אותנו משם. האמת היא שאנחנו בבעיה גדולה מזו. אפילו לאלה שכבר חדרה להכרה הסכנה הקיומית המאיצה לקראתנו, לא בוער לקפוץ. מבחינתם, שמישהו אחר יקפוץ קודם.
יש בינינו שכבר רואים את העגלה המתקרבת, לובשת צורות של מלחמות עולם ופצצות אטום, של סמים ודיכאון, של רעב ואקלים הרסני, אבל לא מזהים את הבוץ שבו תקועים אנו ואת תכונותיו שלא נותנות לנו לברוח אפילו כשדוהר הקץ מולנו.
אם היינו מזהים, מובן היה לנו שהבוץ שבו שקועים אנו הוא האגו שלנו. הוא שמאיץ את העגלה מולנו. הוא פיתח את הפצצות ופתח במלחמות, הכניס איש איש לבועתו האדישה ואפשר מצב שבו לחלקנו יהיה יותר ממה שאפשר לבזבז בעשרה גלגולים, זאת בזמן שלאחרים אין מה לאכול.
האגו הבוצי הוא תובעני, טובעני ולא מפחד מכלום. גם אם מחר תיפול פצצה על ראשנו ולא נתקיים יותר, הוא יישאר. הוא לא תלוי בגופים, הוא יצר, כלומר רצון נצחי.
אבל יום אחד, נקווה שבקרוב, יקרה בנו מהפך: נזהה את האגו, נכיר את מי שמחזיק אותנו כלואים חסרי אונים לנוכח העגלה המתגלגלת. יהיה זה מהפך ברגש ובמחשבה. הוא לא יבוא מתוך פחד, אלא באופן טבעי, פשוט כי הגיעה העת ובשל הזמן. האגו יגיע לקצה גבול ההתפתחות שלו ונעבור למדרגת ההתפתחות הבאה שלנו.
גם אם לא תתקרב אף עגלה לרמוס אותנו באותו רגע, גם אם ראשי נפץ לא יכוונו אלינו וסכנת רעב לא תרחף מעל ראשינו, לא נהיה מוכנים יותר להישאר שקועים בו. לא נסכים יותר להזיק אחד לשני ולא נסבול את השנאה זה לזה.
יחד עם זאת, תיוולד בנו מחשבה שרק הטבע, האלוהים, יכול לחלץ אותנו מהבוץ. אז נבקש ממנו שיוציא אותנו כי אנחנו לא רוצים יותר לרמוס זה את זה, לשלוט, להילחם ולהתחרות. אנחנו רוצים לאהוב. ברגע שנבקש מהלב - זה יקרה. נמצא את עצמנו לצד השביל חופשיים לנפשנו.
