בין המילים שאומר יעקב ליוסף רגעים לפני פרידתו מן העולם הם"ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" (בראשית, מ"ח, כ"ב).
על פסוק זה נכתב ב'בראשית רבה' (פרשה צ"ז, ו'):
אמר רבי יהודה: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך" - אני נותן לך שכם נוסף, חלק נוסף (ע"פ רש"י על הפסוק) בירושה, את חלק הבכורה של ראובן (ראובן איבד את זכות הבכורה בירושה מפני שהוציא מאוהל אביו את מטית בלהה שפחת רחל והכניס תחתיה את מיטת לאה אמו [בראשית, ל"ה, כ"ב; דברי הימים א', ה', א']) על פני יתר אחיך; "אשר לקחתי מיד האמורי" - אני מוריש לך את בגדי אדם הראשון, שנטלתי מידי האמורי, הוא עשיו.
תמהה הגמרא, וכי עשיו אמורי היה? ומשיבה, כי הכוונה שעשה כמעשה האמורי ('שפתי חכמים' על הפסוק, אות ג', מדוע הושוותה התנהגותו דווקא לאמורי).
על סמך מה דרשו חז"ל, ש"חרבי וקשתי" אינם כלי מלחמה כפי פשוט של מקרא?
ספר 'קהילת יצחק' (ויחי, עמ' 48) מסביר, כי במלחמות בין אויבים, תחילה לוחמים מרחוק ומנסים לפגועא באויב בחיצי ובבליסטראות, ורק לאחר שהחלישוהו באמצעותם, מתקרבים ומנהלים קרב פנים אל פנים להכרעת המערכה בחרבות. אילו התכוון יעקב למלחמה אמתית, היה עליו לומר "בקשתי ובחרבי", וממה שהפך את סדר כלי המלחמה, דרו חז"ל כי אין מדובר בכלי מלחמה ממשיים אלא במצוות בומעשים טובים, שהם כלי המלחמה ביצרו.
ואכן, מדוע במלחמת היצר הפוך סדר המלחמה?
מפני שהאדם נולד כשיצרו כבר בקרבו, אין הוא מרוחק ממנו. לפיכך, תחילה עליו להילחם בו מקרוב, וזאת מסמלת החרב שציין יעק בתחילה. לאחר שהרחיקו מקרבו והתגבר עליו, יש להשתמש בחיצים ובבליסטראות כדי לעמוד על המשמר שלא ישוב ויתקרב.
יעקב אמר אם כך, כי בזכת מלחמתו ביצר הרע, זכה לקחת את בגדי האדם הראשון מיד עשיו.
מתך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך ס"ה, טבת תשע"ג, עמ' 154-155.
