בפרשתנו מתואר הרגע של התוודעות יוסף לאחיו: "וייתן את קולו בבכי, וישמעו מצרים, וישמע בית פרעה" (בראשית, מ"ה, ב').

ב'מדרש רבה' (בראשית, פרשה צ"ג), נכתב: כשם שלא פייס יוסף את אחיו בהתוודעטו אליהם אלא מתוך בכי, כך לעתיד לבוא, כשגאל הקדוש ברוך הוא את ישראל, תהיה הגאולה מתוך בכיים של ישראל, כנאמר "בבכי יבואו ובתחנונים אובילם" (ירמיהו, ל"א, ח').

למקרא דברי המדרש מתעוררות שתי שאלות: מדוע בכה יוסף בכי מר בשעה כה שמחה שבה התוודע לאחיו? מדוע יבכו ישראל בשעה שייגאלו מן הגלות הדווייה לאחר אלפי שנות נדודים וייסורים שלא יימנו מרוב?

מסביר ה'כתב סופר', כי בכיו של יוסף היה בכי נורא ומר על העבר. כאשר נמכר לעבד, היו געגועיו לאביו ולמשפחתו מפכים בו וגואים, אך במשך השנים הרבות שעשה במצרים נשתקעו הרגשות ונרגעו, כפי שיוסף עצמו קרא לבנו מנשה "כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי" (בראשית מ"א, נ"א). בעומדו מול אחיו, קמה וגם ניצבה באחת מול עיניו משפחתו הקדושה, וההפסד הצורב של עשרים ושתיים שנה שבהן לא שהה במחיצת אביו הקדוש ואחיו הצדיקים, היכה בו באחת ופרץ של בכי מר עלה מקרבו על ההפסד הנורא שאין לו תמורה. 

כך גם ישראל, שקעו בגלות, התחפרו בשוחותיה, וברבות השנים קהה הרגש וקטנו הגעגועים לימינו כקדם. כאשר תגיע הגאולה, תגלה כבוד מלכות שמיים וכל העולם יכיר במלכות ה'. בבת אחת יתגלה לעין כל מה עצום היה ההפסד הרוחני של אלפי שנות גלות. איך אפשר לא לבכות אז? בבכי בלתי פוסק יתאבלו הגולים המשוחררים על כל הדורות שלא זכו לכך.

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך ס"ה, טבת תשע"ג, עמ' 61-62.