בפתח הלכות חנוכה, מפרט הרמב"ם את השתלשלות המאורעות:
"בבית שני, כשמלכו יוון, גזרו גזרות על ישראל וביטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות, ופשטו ידם בממנם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטימאו הטהרות. וצר להם לישראל מאוד מפניהם, ולחצום לחץ גדול, עד שריחם עליהם אלוקי אבותינו והושיעם מידם והצילם. וגברו בני חשמונאי הכוהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכוהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה עד החורבן השני. וכגברו ישראל על אויביהם ואיבדום, בחמישה ועשרים בחודש כסלו היה, ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים, עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור. ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור, שיהיו שמונת הימים האלה שתחילתם מליל חמישה ועשרים בכסלו, ימי שמחה והלל, ומדליקים בהם הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות, להראות ולגלות הנס".
מדוע נקבע זיכרון רצף הניסים הללו דווקא בהדלקת נרות?
הסביר רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק ('מך חכמה', שמות, י"ב, ט"ז), כי היה חשש שמא תתגנב תחושת הצלחה ללבם של מצביאי המלחמה, שכביכול תושייתם היא שעמדה להם. מי היו המצביאים? החשמונאים - כוהנים. לכן, דווקא בתוך בית המקדש, חולל ה' נס נוסף במקום שאליו נכנסים רק הכוהנים, נס שאין בו מעורבות יד אדם, כדי שבשוך הקרבות, לאחר ששקע אבק המלחמה ושקטו צחצוחי החרבות, לא תנוח עליהם אדרת הגאווה, אלא יזכרו כי "ה' צבאות, מפקד צבא המלחמה" (ישעיהו, י"ג, ד').
ניצחון נס המלחמה גדול מנס פך השמן, אך אנו מציינים את כלל הניסים דווקא באמצעות הנרות שמסמלים שהכול מאתו יתברך.
רבי אליהו לופיאן זצ"ל ('לב אליהו') התבטא ברוח זו: "בחנוכה היו חיילי מלחמות הנס מלובשים בלבוש של טבע, וחכמינו ז"ל חששו כל כך שמא יטעו הדורות הבאים וייתלו את ההצלחה במלחמה בדרך טבעית, וכמו שרואים אנו היום לצערונו שמתפעלים כל כך מן הנצחונות, עד כי שוכחים את ההשגחה ואת מקור הניסים".
מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך נ"ב, כסלו תשע"ב, עמ' 259-260.
