בפרשה מתואר האירוע של מכירת יוסף על ידי אחיו. ראובן, בכור האחים, ניסה למנוע את הפגיעה בו.
כתוב בגמרא (ברכות, ז:), "ראובן" - אמר רבי אלעזר: אמרה לאה, ראו מה בין בני לבין בן חמי.
לאה קראה לבנה "ראובן" כמתנבאת ואומרת: ראו מה ההבדל בין בני ראובן לבין עשיו, בנו של חמי יצחק. עשיו שמכר את בכורתו ליעקב מדעתו - שנאו, שטמו ורצה להורגו1 ואילו בני, ראובן, אף על פי שייטול ממנו יעקב את בכורתו ויעניקה ליוסף, שקיבל פי שניים בירושה ובני היו לשני שבטים (דברי הימים א', ה', א', מצודת דוד שם) - לא ייטור טינה ליוסף ואפילו יחרף נפשו למות כדי להצילו ממיתה.
לפנינו גדלות נפש בלתי נתפסת. ראובן אינו נוטר טינה כלל. כלום לא פעמו בקרבו רגשות? האם לא היו לו תחושות אנוש? הרי על כך הצביעה לאה: ראו מה ביניהם, אין הם שני אנשים בעלי התנהגות שונה, אלא בעלי מעמדות שונים לחלוטין, דרגות אחרות לגמרי.
אכן, בותב ספר 'אור יחזקאל' (חלק ד', מידות עמ' י"א), כי יש שהתורה דורשת מאתנו בעניינים שבין אדם לחברו, התנהגות הנראית כבלתי אפשרית. "לא תיקום ולא תיטור" מזהירה התורה, ואוסרת על נקמה אפילו למי שעולל רעה גדולה. הן טבע האדם לנקום, הנקמה מתוקה מדבש. התורה מזהירה שלא זו בלבד שאין לנקום, אלא אפלו "לא תיטור". גם בלב אסור ליטור טינה ואיבה, כאילו לא אירע מעולם.
אין ספק, כי הנקימה והנטירה היא חולשה אנושית. מי לא היה חפץ לטהר את ליבו ממידות אלה ומדומותיהן? הן שווה וזוך יאפפוהו, טוהר ורוגע יהיו מנת חלקו כל הימים. ליבו יהיה נקי ורוחו מאושרת. אך איך יכול בן אנוש להעפיל להתנהגות של מלאך?
ברם, דרישה אלוקית זו מגלה לנו, כי המתאמץ ללכת בדרכיו של הקדוש ברוך הוא, יסייענו ה' להגיע למדרגות נעלות לפי מאמציו, ולהתעטר במידות נאצלות אלה.
כמה מאושר היהודי, שבקיימו את התורה ובהליכתו בדרכיה, הרי הוא זוכה לגן עדן משלו כאן בעולם הזה.
מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך נ"ב, כסלו תשע"ב, עמ' 165-166.
בתמונה: ציון קברו של ראובן בן יעקב בחורבות הכפר 'נבי רובין', כיום פארק פלמחים.
