מהפסוקים הראשונים בפרשה דורשים חז"ל כי יעקב אבינו תיקן את תפילת ערבית.

"ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש וייקח מאבני המקום וישם מראשותי וישכב במקום ההוא" (בראשית, כ"ח, י"א).

האבות הקדושים תיקנו את שלושת התפילות - שחרית, מנחה וערבית. אברהם תיקן את תפילת שחרית, יצחק את תפילת מנחה ויעקב את תפילת ערבית כנאמר בפסוק "ויפגע במקום", ודרשו חז"ל שפגיה היא לשון תפילה (ברכות כ"ו:).

מדוע הם תיקנו את שלוש התפילות דווקא בזמנים אלה?

מהר"ל ('נתיבות עולם', נתיב העבודה, פרק ב'), מסביר כי שלוש התפילות מסייעות לאדם לקיים את ייעודו: לשעבד את גופו, את נפשו ואת ממונו.

בבוקר מנתק ההיודי מעליו את קורי השינה העריבה, קוטע את הנאת השנה של שחרית, שאין שינה מהנה ממנה, כדי להתפלל שחרית, ובכך משעבד הוא את גופו לה', שהרי רק הגוף נהנה מן השינה. הרי הוא מתגבר כארי לכבוד ה' יתברך.

תפילת המנחה, באמצע יום העבודה, בתוך המולת העסקים, מוכיחה כי המתפלל משעבד את ממונו לקדוש ברוך הוא.

לעת ערב, בהיותו עייף ויגע, מבקש האדם שלוות הנפש, אך הוא סר לבית הכנסת לתפילת ערבית, לפני ארוחה ושינה, ומשעבד את נפשו לה'.

מתוך 'ותן חלקנו', שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך נ"ב, כסלו תשע"ב, עמ' 48.