בנדוד הגר במדבר, לאחר שגורשה מבית אברהם עם בנה ישמעאל, כלו המים בצקלונה, כי ישמעאל שהיה חולה כילה את המים (בראשית, כ"א, ט"ו, רש"י שם). בראותה כי הוא עומד למות במדבר השומם "ותשלך את הילד תחת אחד השיחים" (שם).

במדרש 'תנחומא' (פרשת 'ויצא', סימן ה'), דורש רבי ברכיה: "השיחים" - מלשון שיח. הגר התפללה לה' ואמרה לפניו: ריבונו של עולם! כביכול אתה דומה לבני אדם, שהם מבטיחים לתת דבר מה וחוזרים בהם, הרי הבטחת לי "הרבה הרבה את זרעך" (בראשית, ט"ז, י') ועתה הנה בני מת בצמא. מיד רמז הקדוש ברוך הוא למלאך להראות לה את באר המים וממו השקתה את ישמעאל וחי.

הסביר את הדברים האדמו"ר החוזה מלובלין, רבי יעקב יצחק זצ"ל, כי ממעשה זה יכולים אנו ללמוד על אופן התפילה הנעלה ביותר. הגר אמרה לה': אמרת לי שזרעי יתרבה והנה הוא הולך למות. אין לי הבנה בדרכיך, כבן אנוש רימה ותולעה, "ותשלך את הילד תחת אחד השיחים". אני משליכה עליך את כל יהבי, מבטלת בפניך את כל רצונותיי, אין בידי להושיע מאומה, הכול בידיך. מיד רמז הקדוש ברך הוא למלאך להראות לה את הבאר. ההתבטלת המוחלטת בפני הקדוש ברוך הוא גרמה לכך שתפילתה תיענה ובנה יינצל.

תפילה כזו בוקעת רקיעים והיא המיוחדת שבתפילות.

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך ס"ג, חשוון תשע"ג, עמ' 135-136.