"ושמחת בחגך והיית אך שמח" נכתב בתורה. אפיונו של חג הסוכות וייחודו הוא "זמן שמחתנו". ולשמחה זו מה היא יותר משאר המועדים? עונים בעלי התוספות, שאנו מוצאים בחג הסוכות שלוש פעמים לשון שמחה: "ושמחת בחגך", "ושמחת לפני ה'" ו"אך שמח". לעומת זאת, לא מצינו בפסח לשון שמחה, לפי שעדיין לא נלקטה התבואה; ואילו בשבועות, נאמר רק פעם אחת "ושמחת לפני ה'", שכבר התחילו ללקוט את הפירות ואילו בחג הסוכות הוא חג האסיף שכבר נאספה התבואה והברכה נמצאת בבית.
השאלה היא מה יעשה אדם בשנת בצורת? האם אין מצוות שמחה? הרי גדול הקושי - כיצד ניתן לצוות את האדם בשמחת החג, הרי מצוות התורה ניתנו כדי לצוות על האדם ולחייב אותו - כגון נטילת לולב או הנחת תפילין שייך לצוות בעשייתן, אך מצב של שמחה הרי זה תלוי ברגש הפנימי של האדם והרגש הזה פורץ ויוצא החוצה אם השמחה קיימת; ואם חלילה אין לו סיבה לשמוח או שיש לו בעיות בריאות או בעיות משפחתיות או בעיות חינוך ילדים ואיננו מצליח להתגבר על רגשי העצבות והדאגות - איך ישמח בחג הסוכות?
להבדיל, גם בחודש אב שהורונו חז"ל "משנכנס אב ממעטין בשמחה", איך שייך לצוות את האדם למעט בשמחה אם נתבשר כעת בשורה טובה שממלאת את כל ישותו? וכן בימינו, אשר רוב בני האדם חיים על משכורת חודשית ולא אוספים תבואה, האם אין אצלם שמחת חג הסוכות או שמא חג האסיף אצלם הוא בכל אחד לחודש עם קבלת המשכורת?
התשובה היא שיש שני סוגי שמחות בחיי האדם. ישנה שמחה ספונטנית שמתפרצת מאליה בעקבות 'האסיף', קרי הבטחת קיומו הגשמי של האדם. הקדוש ברוך הוא נתן את ברכת האסיף ככלי לנטיעת שמחה בלב האדם והקדוש ברוך הוא חפץ לתת את הכלים הללו לאדם שיוכל לשמוח כמאמר חז"ל "אין שמחה כי אם בבשר ויין". אדם שזכה במפעל הפיס אין צורך לחייב אותו לשמוח. אצלו השמחה פורצת מאליה...
לעומת זאת, קיימת שמחה אשר יש לה משמעות עמוקה ופנימית, שמחה שאפשר להגיע אליה רק על ידי עבודה עצמית ופעולות האדם בעשיית מצוות ה' למרות מצבי דאגה או גורמים שמפריעים לשמחה כדוגמת דוד המלך ע"ה שאמר "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך", והרי בית המקדש לא נבנה בימיו של דוד אלא שלמה בנו הוא שבנאו. אם כן לשמחה זו מהי עושה? על זה אמרו חז"ל (מכות י.) "אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, שמעתי בני אדם אומרים, מתי ימות זקן זה ויבוא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל ושמחתי".
נשאלת השאלה, האם האדם, אשר לעת זקנתו שומע שאומרים עליו "מתי ימות זקן זה" לא ייעצב אל ליבו? וכל שכן דוד המלך, אשר אהב את בני עמו וכל חייו מסר נפשו למענם ונלחם את מלחמותיהם, שומע את בקשת הציבור מתי ימות. התשובה היא שהקדוש ברוך הוא אמר לדוד שאין באפשרותו לבנות את בית המקדש אלא דווקא בנו שלמה משום שידיו של דוד היו מגואלות בדם המלחמות ולכן ידע הציבור שבימי חייו של דוד לא ייבנה בית המקדש. לכן, כשהיה שומע מתי ימות זקן זה, לא רק שלא נתעצב, אלא "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך". זה סוג של שמחה אמתית ולא מכיוון הרגש של האדם, אלא מתוך עבודה שלמה שכך צריך להיות וזה רצון הבורא יתברך. כשהוא שומע את עם ישראל משתוקקים לבית הבחירה, הרי כולו מתמלא שמחה פנימית ואמתית.
הרי לנו, שכאשר נדרש האדם לשמוח, עליו לגרש ממנו כל סיבה של עצבות על ידי התגברות על מידות הקנאה, השנאה והעצבות שמפעמות בליבו וזאת על ידי התבוננות ורצון להגיע לרצון ה' האמתי.
לכן קבעו לנו חז"ל את הפעולות בחג הקדוש כדי לעורר בלבנו שמחה, זאת בנוסף לארבעת המינים שרומזים לאחדות ישראל ומעוררים שמחה. כך קבעו את מצוות 'שמחת בית השואבה' כדברי הרמב"ם בסוף הלכות לולב, ש"אף על פי שכל המועדות מצווה לשמוח בהן, בחג הסוכות הייתה במקדש שמחה יתרה וכו'. והיאך הייתה שמחה זו? החליל מכה, ומנגנים בכינור ובנבלים ומצלתיים... ורוקדים ומספקים ומפזזים ומכרכרים - כל אחד כמו שיודע ואומרים שירות ותשבחות". חג שמח.
