לפני מותו דיבר משה רבנו בפני בני ישראל ותיאר להם את שיתרחש להם ברבות הדורות. בין היתר הוא מתאר את הגלות הארוכה שבה נמצאים אנו. באחד הפסוקים נאמר: "כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם, כי יראה כי אוזלת יד ואפס עצור ועזוב" (דברים ל"ב, ל"ו). ה' ידין את עמו בייסורים עקב חטאיהם, אך יתנחם מלייסרם לאחר שייווכח כי אין לאל ידם לעזור לעצמם ואין מי שיעצור את האויב ואין מי שעוזר להם.

חז,ל דרשו מן הפסוק (סנהדרין צ"ז.) כי אין משיח בו דוד בא לגאול את ישראל עד שיהיו מדוכאים ומיואשים ויאמרו שה' עזבם ולא יגאלם. רק אז יבוא המשיח.

הדברים מתמיהים, וכי תנאי הוא שחס ושלום ישתכח מישראל אחד משלושה עשר עיקרי האמונה - תקוות הגאולה?

מסביר רבי יעקב קמינצקי ('אמת ליעקב, על הפרשה) את הדברים באופן הבא:

כל עוד מצפה עם ישראל שתבוא הגאולה באופן טבעי, שאומות העולם ירחמו עלינו ויעניקו לנו דרור כלכל העמים - לא תבוא הגאולה, "חס דלאומים חטאת" (משלי י"ד, ל"ד). רק לאחר שנתייאש לגמרי מאשליות אלה ונבין כי אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמיים, יבוא בן דוד ויגאלנו. זו היא אפוא כוונת הגמרא: שישראל יתייאשו מן האפשרות שהקדוש ברוך הוא יגאלם בדרך טבעית, לאחר שייווכחו לדעת כי בדרך הטבע אין להם תקווה.

בדרך זו צועד עמנו כבר מערש היותו לעם, במצרים. כשבא משה לבשר את בשורת הגאולה לעם המעונה, הם "לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (שמות ו', ט'). דווקא אז, כשהי מיואשיםלחלוטין מלצפות לגאולה טבעית - באה הגאולה.

כל עוד נחשוב כי בידינו לעשות פעולות טבעיות כדי לזרז את ביאת המשיח ונתלה תקוותינו בעצמנו, נמעיט בכך בגדלות הקדוש ברוך הוא ולא נזכה לגאולה. עלינו לנטוש את התקוות בבני אדם ולהכיר שאין עוזר וסומך, וכי כל גורלנו תלוי אך ורק בידי הקדוש ברוך הוא.

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך ס"ב, תשרי תשע"ג, עמ' 91-92.