חצרות המקובלים תמיד היו שקטות מאוד. בקושי נשמעה מהן מילה. עיקר הקולות שעלו בהן היו של תפילה, לימוד ושירה. את שאר הזמן היו משתדלים להעביר בשתיקה שהופרה לצורך בירורים הכרחיים לחיי היומיום.
הרבה כתוב בספרי הקבלה על מעלות השתיקה. ישנה שתיקה חיצונית שאדם מקבל על עצמו מתוך זהירות לא לפגוע באחרים. כך שוקל אדם את מוצא פיו ברצינות גדולה, נותן משקל רב לכל מילה, מבין עד כמה יכולה היא לשנות ולהשפיע. כשאנחנו מדברים, אנחנו עוברים מיד לעשות חשבון כלפי הזולת: איך אני נראה בעיניהם, איך אני נשמע ועוד. אני מתחיל להתחשב בדברים חיצוניים ולא עם האמת, לצבוע את עצמי במילים יפות ולנסות להרשים. זה היצר האנושי שמחייב אותנו ברגע שיוצא דבר מפינו לצרף אליו את האגו.
אז כל עוד אני מדבר לעצמי בתוכי בצורה אחרת מאשר כשאני מדבר כלפי חוץ, אני בעצם משקר לעצמי ומשקר לזולת. לשקר לזולת זה כמו לשקר לכוח העליון, מפני שאתו אני לא יכול לדבר ישירות – לא דברי שקר ולא אמת; לא למסור לו שנאה ולא אהבה. התקשורת עם הכוח העליון עוברת דרך קווי היחס שלי לבריות שברא. עד שלא מביא האדם את עצמו לאהוב ולשמור על מי שהוא מדבר אליו כמו על עצמו ממש - אין לו אפשרות לדבר בצורה נקייה.
אהבת הזולת מושגת מתוך שתיקה, והשתיקה אינה דוממת, אלא היא דיבור ובירור עם עצמי, היא בניית חלל בתוכי שבו מתחיל אני להרגיש את המגע שלי עם האני, עם החברה ועם הכוח העליון. אדם נכנס פנימה ומגלה שם שיש עם מי לדבר, עם עצמו. נפתח לו עולם ומלואו: הרבה רגשות, מחשבות ובירורים שקודם לא היה מגיע אליהם מפני שכל הזמן התעסק בפלט - בהוצאת דיבור. בצורה כזו, מתחיל אדם לראות שאין בו שום דבר מעצמו. כל המחשבות שלו באות מתוך הסביבה - סביבה כזו או אחרת. הוא נמצא כל הזמן תחת השפעת הדיבור שבאוויר והוא ניזון ממנו. כמו אנטנה, כך הוא קולט כל מה שמשוטט בעולם. כדי לפנות חלל פנימי צריך לנקות כל מחשבה. זה דורש מאמץ לא לתת לאף מחשבה להרים ראש בלי רשותי.
זה עניין השתיקה: שמירת המחשבות. כי שתיקה חיצונית, סתם לא לפתוח את הפה, זו לא בעיה. גם אדם אילם לא נמצא בשתיקה. שתיקה היא שאני משתיק את הרצונות, את הכוונות ואת המחשבות שבהן אני לא מעוניין, ויוצר מחשבות חדשות יש מאין שעוסקות בבירור אהבת הזולת, באהבה לכוח העליון, כוח האהבה.
