התורה נמסרת זה אלפי שנים מאב לבנו, מדור לדור, בדיוק כפי שנמסרה לאבותינו בסיני, בלא כל שינוי. לא היינו זוכים שתשתמר בקרבנו התורה, אלמלא הלהט, ההתחדשות והשמחה של לומדי התורה שבכל דור ודור, המשמרים את התורה ומעבירים אותה לדור הבא.

אנחנו לקראת סוף דברים. מעבר מדור המדבר לדור שנכנס לארץ ישראל. בתפר הזה מצווים בני ישראל על המצווה ה-613 והאחרונה: "ואתם כתבו לכם את השירה הזאת" (דברים, ל"א, י"ט).

כתוב בגמרא (סנהדרין כ"א:): "אמר רבה: גם אדם שהניחו לו אבותיו ספר תרה בירושה, מצווה שיכתוב ספר משלו, שנאמר 'ואתם כתבו לי את השירה הזאת'".

בטעם המצווה כתב 'ספר החינוך' (מצווה תרי"ג), כי מטרת המצווה היא שירבו ספרים בקרב האומה כדי שהכול יוכלו לשאול ספרים זה מזה ולהגות בתורה.

הרא"ש (הלכות ספר תורה, סימן א') מציין, כי בימינו, שכבר אין לומדים מתוך ספרי התורה, מצוה מדאורייתא לכתוב חומשים, משניות, תלמוד ופירושיהם כדי להגות בהם, הוא ובניו; לפי שמטרת מצוות כתיבת התורה היא כדי ללמוד בה, ועל ידי הגמרא ופירושיה יידע את פירוש הדינים והמצוות על בוריים.

ספר 'דרכי מוסר' (פרשת 'וילך'), מפיק לקח מרהיב מהראה זו לכתוב ספר תורה גם חמי שכבר יש ברשות ספר תורה שלא הוא כתבו. מצווה זו טומנת בחובה יסוד כי אין ללמוד התורה רק מפני ההרגל, אין לקיים את מצוותיה רק כמסורת מאבותינו, אלא כל איש ילמד את התורה ויקיים את המצוות מתוך הכרה פנימית בערך הלימוד ובקיום המצוות, מתוך התחדשות פנימית תמידית. 

ההתייחסות אל התורה כאל דבר ישן ועתיק, עלולה לגרום שגם ההליכה לאורה תיראה מיושנת, חסרת חביבות וסרת טעם. לפיכך, ציוותה התורה שיכתוב כל אדם ספר תורה משלו, יתייגע ויטרח במלאכת הכתיבה, וכך יסתייע בידו להחשיב את דברי התורה, שהרי כידוע, משפיעות הפעולות החיצוניות על אלה הפנימיות.

ומאידך גיסא, אין כל אב פטור מלמסור את התורה לבנו כפי שהיא מסורה בידינו מדור דור. חלילה לנו מהבין כי ציווי זה מורה שעל התורה להתחדש, עליה להיות עתיקה ומדויקת כיום שבו ניתנה לנו לפני אלפי שנים, אך הלימוד בה וקיום מצוותיה צריכים להיעשות בהתלהבות ובהתחדשות נפשית, מתוך שמחה וסיפוק עצומים.

וכה אמר ה'חפץ חיים': אם נרצה לדעת אם בני אדם מרוצים ממלאכתם ונהנים ממעשה ידיהם, נבדוק אם הם מנחילים את אומנותם לבניהם אחריהם. האוהב את עבודתו ויש לו סיפוק ממנה - ילמד את בניו אחריו את המקצוע שבו הוא עוסק. אולם מי שאינו נהנה מעיסוקו, שולח את בניו ללמוד מקצוע אחר. 

המבחן האישי של כל אם, אם הוא נהנה מקיום התורה ומלימוה, הוא באופן מסירתה לבניו אחריו.

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך ס"ב, תשרי תשע"ג, עמ' 25-26.