בפרשתנו מקבל משה רבנו את אחת המשימות האחרונות של חייו והדבר כתוב במפורש: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים, אחר תיאסף אל עמך" (במדבר, ל"א, ב').

משה רבנו נצטווה על ידי הקדוש ברוך הוא לנקום את נקמת בני ישראל מאת המדיינים, בידיעה שאחר כך הוא הולך לעולמו, כפי שכך אכן ארע.

רבנו בחיי מביא מתוך צדרש תנחומא (מטות, ד'), על תלמידו של משה, יהושע בן נון: "יהושעלא עשה כן. כשבא להילחם על 31 מלכים, אמר: אם אני הורגם, מיד אני מת, כשם שאירע למשה מיד כשניצח את מלכי מדין. מה עשה? התחיל באחד ומעכב מלחמתו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: וכך עשית? אני מקצר את שנותיך עשר שנים, שראוי היה לחיות 120 שנה כמשה רבנו ע"ה, ולא חי כי אם 110 שנה. הדא הוא דכתיב: 'רבות משחבות בלב איש ועצת ה' היא תקום' (משלי, י"ט, כ"א)".

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך ל"ד, תמוז תש"ע, עמ' 232.