המסע של בני שיראל במדבר נמשך. התחנה הבאה: ארץ האמורי, ממלכת סיחון. 

"וישלח ישראל מלאכים אל סיחון מלך האמורי לאמור. אעברה בארצך, לא נטה בשדה ובכרם, לא נשתה מי באר. בדרך המלך נלך עד אשר נעבור גבולך" (במדבר, כ"א, כ"א-כ"ב).

רש"י כותב: "אף על פי לשא נצטוו לפתוח להם בשלום, ביקשו מהם שלום". מדוע?

ב'מדרש רבה' (במדבר, י"ט, כ"ז) נאמר על כך שלעומת מצוות רבות שאיננו מצווים לחפש אחריהן, כגון שילוח הקן וכד', שלא נאמרו אלא למי שנקלע למצב שבו הוא יכול לקיים את המצווה - שונה הוא השלום, נשאמר "בקש שלום ורדפהו" (תהלים, ל"ד, ט"ו), מצווה לבקש שלום ולרדוף אחריו.

על הפסוק "בקש שלום ורדפהו" נכתב בספר 'מעלת המידות' (מעלת השלום): "בקש אותו עם אוהבך ורדפהו עם שונאך. בקשהו ממקומך ורדפהו במקומות אחרים. בקשהו היו ורדפהו למחר. ואל תתייאש לומר לא וכל להשלים, אלא רדוף אחר השלום עד שתגיענו. ואיזו היא רדיפת השלום. כך אמרו חז"ל: זה המדבר שלום בשעת מחלוקת, והמבטל עסקיו ומטיל שלום בין איש לאשתו, בין אדם לחברו, בין רב לתלמידו, ואפילו הוא עושה סעודה לשניהם כדי לעשות שלום ביניהם".

גדולה מעלת השלום, כיון שבכוח השלום העולם מתקיים, אמרו חז"ל: על שלושה דברים העולם קיים: על הדין, על האמת ועל השלום (אבות, א', י"ח). ואין העולם מתנהג אלא בשלום והתורה כולה שלום שנאמר "וכל נתיבותיה שלום" (משלי, ג', י"ז). ואין כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום (עוקצין, ג', י"ב), ולא עוד אלא שבזמן שיש שלום בין הבריות, פירותיהם מתברכים שנאמר "השם גבולך שלום - חלב חיטים ישביעך" (תהלים, קמ"ז, י"ד).

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך י', תמוז תשס"ח, עמ' 23.