שנתיים אחרי שהצליח העולם לטפס במקצת מבור הקורונה ולצאת לנשום חזרה, הוא נופל לבורות חדשים - אחד מהם הוא הבור של ענף התעופה.

בנמל התעופה של ברלין משתרכים תורים אינסופיים. בבלגיה, איטליה, ספרד, צרפת ועוד טיסות רבות נדחות ומתבטלות; בשדות התעופה בארצות הברית ישנים הנוסעים על הרצפה ומזוודות לא מגיעות ליעדן; וגם בנתב"ג עומדים ישראלים שעות על גבי שעות תחת השמש הקופחת בתור שמגיע עד מחוץ לטרמינל.

הקיץ נטול הגבלות הקורונה מזמן המוני תיירים לצאת לחופשה, אבל ענף התעופה ברחבי העולם לא עומד בעומס. לכאוס בנמלים מספר גורמים, העיקרי שבהם הוא המחסור בכוח אדם. השני הוא הסכסוכים הבלתי פוסקים בין ההנהלות לארגוני עובדים.

מי שהחליט על גל של פיטורים המוניים בימי הקורונה היה צריך להקדים לחשוב על גיוס עובדים ועל הכשרתם לעת הצורך. הרי הצפי היה ידוע מבעוד מועד ורבבות כבר דיברו על חופשה בחו"ל ביום שאחרי המגפה, אז למה לא התארגנו מראש על מתן שירות לציבור הנוסעים?

בתוך ישראל חסרה תחרות, כוח מושך שיוביל את הענף למצבים גבוהים וטובים יותר. יש תחרות עם חברות חוץ, אבל היא לא מספיקה כדי להניע יריבות עסקית. הבעיה המשמעותית יותר, ושעליה צריך לתת את הדעת, היא חוסר הרצון המובהק של אנשים לעבוד.

הקורונה הרגילה אותנו לאיכות חיים חדשה, לעבודה מהבית או לחל"ת בתנאים טובים, לראות שאפשר להסתדר עם ההכרחי ועם החיוני. גם המשכורות הנמוכות המוצעות בענף אינן מעודדת לצאת לעבוד. זה תחום שבו רוב העובדים מחויבים לעבוד בלילות או לתת שעות נוספות בחגים אך אינם מתוגמלים כספית על כך.

בטווח הקצר, ידרבן תשלום נאה יותר לעובדים את הצטרפותם של עובדים חדשים, אך לטווח הארוך לא יצליח לספק באמת את רצון העובדים. עצם העובדה שתופעה זו חובקת עולם, מצביעה על כך שמדובר בבעיה אנושית ביסודה, ייתכן ואפילו אפשר לכנותה בשם 'מגפת העצלות'.

אסור לנתק בין סיבה לבין תוצאה. בתקופת הקורונה השתנו אנשים מבפנים. הרצון שלהם גדל ולכן הם רוצים היום לקבל יותר הנאה. הם לא מוכנים להתאמץ אם לא יזכו לתשלום הולם. זו המגמה המתפתחת בחברה האנושית - ביטוי של התפתחות שדורש מילוי חדש.

בסופו של דבר, הכאוס הבינלאומי בענף התעופה מגלה לנו עד כמה אנחנו לא מסודרים ברמה החברתית. זו מעין דגימה של כל שאר הענפים במשק. גם שם אנחנו לא מאורגנים, אך המשבר לא בולט כי הוא עוד לא הגיע לנקודת הרתיחה שלו. כל עוד לא נסדר את היחסים בינינו - רק נסבול; ואז, כשהסבל יתעצם עד שלא נוכל להכיל אותו יותר, בטוח נעשה שינוי מקיף.

חוסר הקשר בינינו, ההתעלמות מהבנת הצרכים של האחר וחוסר בהכרת הטבע האנושי שלנו רק חושפים את העובדה הפשוטה: אפילו חופשה קצרה בחופי יוון או קפריסין, מרחק קצר מישראל, אנחנו לא מסוגלים לארגן למרות היותנו אזרחים.

אם לא נתעורר בזמן, המצב רק ילך ויחריף. טבע האדם אינו קופא על שמריו. הרצון לקבל הנאה דורש יותר ויותר. לכן, באופן טבעי, נתפתח להיות עצלנים, אגואיסטים וגרגרנים. באותו אופן שאין עכשיו טיסות, מחר לא יהיו רכבות, מלונות, מסעדות ומה לא וכך ניאלץ להכיר על בשרנו שיש צורך בשינוי.

החברות גדולות במשק, ובראשן המדינה, צריכות להוביל תהליך מתמשך של חינוך שיחדיר תובנות חדשות לבני האדם. זה תהליך שיעלה למודעות של כולנו את העובדה שאנחנו חיים במערכת טבע מקושרת אחת שבה תלויים כל בני המין האנושי זה בזה.

הבנה ראשונית זו תפתח בנו יחס חדש לחיים ותלמד אותנו לנתב את הטבע האגואיסטי שלנו למגמה נכונה של התקשרות וערבות הדדית. מתוך מערכות יחסים נכונות בינינו, נוכל בקלות לשנע עובדים ולהניע את שאר המערכות במשק.