הפרשה פותחת באחד האירועים הפחות נעימים שהיו לבני שיראל במדבר - מחלוקת קרח ועדתו.

ב'מדרש רבה' (במדבר, פרשה י"ח, אות ח'), נשאלת השאלה: קרח, שפיקח היה, מה ראה לשטות זו, לעורר את אש המחלות ולדרוש לעצמו את תפקיד הכהונה?

עינו הטעתו. הוא ראה ברוח הקודש כי עתידה לצאת ממנו שושלת רמת מעלה, שמואל הנביא ששקול כמשה ואהרן, שרק על שלושתם נאמר "משה ואהרן בכהניו, ושמואל בקוראי שמו, קוראים אל ה' והוא יענם" (תהלים, צ"ט, ו'). שלושתם היו היחידים שנענו בכל עת שקראו אל ה' (אלשיך שם). אמר קרח: הייתכן שגדולה כזו תצא ממני ואני לא אמונה לנשיא בני קהת ולא לתפקיד הכהן הגדול שבניו עתידים לזכות ברוח הקודש?

מדוע נאמר עינו הטעתו ולא "עיניו"?

הסביר רבי מאיר שפירא מלובלין (אמרי דעת, במדבר, ט"ז, ז'), על פי דברי המגיד מקוזניץ' זיע"א, כי לאדם ניתנו שתי עיניים, האחת - כדי לראות את גדלות הבורא; והאחרת - כדי להתבונן בשפלות עצמו.

העין שבה היה על קרח להתבונן בשפלות עצמו היא שהטעתו. בהיותו בדרגה גבוהה ביותר, שהיה מנושאי ארון ברית ושרתה עליו רוח הקודש לדעת את אשר ייצא מבניו, לא השכיל להשתמש בעין זו לתפקידה ולהיכנע לפני ה', אלא ראה בעין זו את גדולתו ואת מעלתו. לפיכך נכשל באש המחלוקת וחטא.

לעומתו, משה רבנו, עם כל גדלותו ודרגתו הגבוהה, נאמר עליו "לא כהתה עינו" (דברים, ל"ד, ז') - אף על פי שמיום היוולדו ועד יום מותו הייתה השכינה עמו וה' דיבר אתו פה אל פה, לא כהתה עינו שבה התבונן בשפלות עצמו וכך נשמר שלא יגבה לבו מלהשמע לדברי ה'.

בכל מצב מוטל על אדם לא להחזיק טובה לעצמו, אלא לעולם יידע כי בכל אשר יעשה, הוא אדם יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא ועליו להיות שפל ונכנע לציוויו.

מתוך "ותן חלקנu" שבהוצאת "מאורות הדף היומי", כרך נ"ח, סיון תשע"ב, עמ' 279-280.